בש"א 7633/13 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ו' מרוז) אשר דחה תביעה שהגישו המבקשים נגד המשיבה 2 בעילה של הולדה בעוולה ונגד המשיבה 1 בעוולות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות ונזק ראייתי.

פסק הדין ניתן ביום 3.9.2013 והמבקשים ציינו כי הומצא לידיהם ביום 15.9.2013. ומכאן, ובשים לב לימי פגרת הסוכות, כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 7.11.2013.

המבקשים עשו ניסיון להגיש את הודעת הערעור ביום 8.11.2013 אך זו לא התקבלה לרישום בשל האיחור בהגשתה, ומכאן בקשתם של המבקשים, אשר הוגשה ביום 11.11.2013. בבקשה ובבקשה המשלימה, אותה אפשרתי למבקשים להגיש, נטען כי האיחור נגרם בשל טעות אנוש שאירעה בתום לב (הסתמכות על פרסום של רשות האכיפה והגביה שהסתבר כי אינו רלבנטי), וכן נוכח עומס ולחץ בהם היה נתון בא-כוח המבקשים בשל שירותו במילואים במהלך אותה תקופה. עוד עמדו המבקשים על חשיבות ההליך עבורם ועל סיכוייו.

2.

המשיבות מתנגדות לבקשה. ראשית הן טוענות כי נודע למבקשים על פסק הדין עוד ביום 3.9.2013, וכי יש ליתן לכך משקל. עוד נטען כי הבקשה אינה מגלה "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה; כי סיכויי ההליך שהגשתו מתבקשת נמוכים; וכי אין מקום לפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם.

3.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבות.

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקשים להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור, דרישה אשר נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה דנן מושכים השיקולים השונים לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה.

מן הצד השני, וגם כך הודגש בפסיקה לא אחת, אין מדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה כאשר האיחור נובע מטעות שבדין אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002)). במקרה דנן משך האיחור קצר (נערכה פניה להגשת הערעור באיחור של יום והבקשה הוגשה שלושה ימים לאחר מכן), וכידוע משך האיחור הוא שיקול רלבנטי בבחינת השאלה האם קיים "טעם מיוחד" למתן ארכה (ראו בש"א 8975/12 PMN VERWALTUNGS UND BETEILGUNGS

נ' רביבי (9.1.2013)). יצוין בהקשר זה כי על יסוד טענות המשיבות לא מצאתי כי יש מקום לסטות במקרה דנן מדרך המלך של "כלל ההמצאה"

ולהחיל את "חריג הידיעה" ה מוחל במצבים חריגים וקיצוניים, שכן הנסיבות עליהן הצביעו המשיבות בבקשתן אינן מהוות בעיני "נסיבות מיוחדות, העולות כדי חוסר תום לב והשתק בעל דין" (רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ , פסקה 14 (8.7.2007). כן ראו: בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס , פסקאות 6-12 (13.11.2007); רע"א 8467/06

אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , פסקה 30

(8.7.2010)), באופן המצדיק למנות את הימים להגשת ההליך למן יום 3.9.2013, מועד הידיעה הנטען. אשר על כן, נקודת המוצא היא כי משך האיחור בהגשת ההליך הינו אכן קל.

לכך יש להוסיף כי מן התצהיר אשר צורף לבקשה המשלימה התרשמתי כי האיחור בהגשת ההליך אכן נגרם בשל טעות בתום לב וכי אין מדובר במקרה של זלזול בהוראות הדין. כמו כן, המשיבות לא טענו בתגובתן כי שינו מצבן לרעה בתקופה הקצרה שלמן המועד בו חלף המועד להגשת הערעור ועד למועד הגשת הבקשה, ועוד יש ליתן משקל לכך שההליך אשר הגשתו מתבקשת הינו ערעור בזכות.

באיזון בין שיקולים אלו כולם ולאחר שעיינתי בחומר שבתיק סבורני, מבלי להביע עמדה לגבי סיכויי ההליך לגופו, כי אין מקום לחסום את המבקשים מהעלאת טענותיהם בבית משפט זה, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור המצורפת לבקשה שבפניי באישור שיציגו המבקשים, בתוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיהם, לפיו שילמו למשיבות הוצאות בסך של 1,000 ש"ח.

בשולי הדברים יצוין כי נוכח תוצאה זו מתייתרת בקשתם של המבקשים להשיב לתגובת המבקשים.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי, וכן תתייקה בתיקי השופטים.