ע"א 10295/08 אמיל טייב נ. די.אס.איי- תעשיות סיליקה דימונה בע"מ

השופט ח' מלצר:

1.

חברת א. טייב הנדסה בע"מ (להלן: חברת טייב ), שהמערער הינו מנהלה ובעל השליטה בה, יזמה הליך בוררות כנגד המשיבה, על יסוד הסכם שנכרת בין המשיבה לבין חברת טייב, הכולל תניית בוררות (להלן: ההסכם הראשי ). המשיבה הגישה לבורר כתב תביעה שכנגד, אליו צורף כנתבע-שכנגד אף המערער עצמו. לשיטת המשיבה, הכללתו של המערער כנתבע בהליך הבוררות מתבססת על העובדה שלהסכם הראשי צורף כנספח הסכם סודיות ושמירת בעלות על ידע (להלן: הסכם הסודיות ), שעליו חתמה לא רק חברת טייב, כי אם גם המערער באופן אישי. בהסכם הראשי נקבע כי הסכם הסודיות, בהיותו נספח – מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם הראשי. בגדרי הסכם הסודיות אישר המערער, בין היתר, כי כל התחייבויות חברת טייב והצהרותיה ייחשבו כהתחייבויותיו והצהרותיו שלו, וכי הוא ייראה כמי שחתם אישית על הסכם הסודיות וכל הקשור לו. המשיבה טענה כי ההתחייבויות שבהסכם הסודיות הופרו על-ידי חברת טייב והמערער אישית גם יחד, ומכאן זכותה להכלילו כנתבע-שכנגד בהליכי הבוררות. המשיבה הוסיפה וטענה כי בנסיבות העניין יש לראות במערער חליף של חברת טייב, במשמעות האמור בסעיף 4 ל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

2.

המערער עתר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתובענה לסעד הצהרתי, לפיו הסכם הבוררות איננו חל עליו. תובענתו נדחתה, משבית המשפט הנכבד מצא כי יש לפרש את מערכת ההסכמים ואת התחייבותו האישית של המערער ככאלה שאכן יש בהם כדי להחיל גם על המערער את תניית הבוררות שבהסכם הראשי. מסקנה זו הושתתה, בין היתר, על העובדה שהתחייבותו האישית של המערער באה בהיותו מנהלה ובעל מניות עיקרי בחברת טייב; על הממצא לפיו המערער היה מודע לסעיף הבוררות שבהסכם הראשי, ועל כך שנקבע כי בנסיבות המקרה דנן יש לראות במערער כחליף של החברה, במובן סעיף 4 לחוק הבוררות – כמי שנכנס להסכם הבוררות באופן מודע ומפורש, או למיצער – צפה את האפשרות כי ייחשב כחליף לצורך הליך הבוררות ותוצאותיו.

3.

המערער משיג בפנינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בדרך של ערעור. בתום דיון שהתקיים בפנינו, בתאריך 30.12.2010, ביקשנו מבעלי הדין כי יתייחסו לשאלה בדבר המתווה הדיוני המתאים להשגה על פסק הדין ­­­– האם הוא אמור להיות בדרך של בקשת רשות ערעור, או בדרך שננקטה – של הגשת ערעור בזכות, וזאת נוכח הוראתו של סעיף 38 לחוק הבוררות. כן הורינו לצדדים, על יסוד ההנחה שיימצא כי דרך ההשגה המתאימה היא בהגשתה של בקשת רשות ערעור, להביע עמדתם באשר לנפקות הגשת ההליך שהוגש כאמור בדרך של ערעור אזרחי.

4.

המערער בתגובתו גורס כי דרך ההשגה המתאימה על ההליך היא בדרך של ערעור בזכות, שכן לסברתו עניינו איננו נופל לרשתו של סעיף 38 לחוק הבוררות. לחלופין, הוא עותר לכך שנדון בערעורו כאילו היה בקשת רשות ערעור. לחלופי חילופין, הוא עותר למתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין.

המשיבה מצידה חולקת על פרשנותו המשפטית של המערער ומתנגדת לבקשותיו החלופיות.

5.

דין הערעור – להימחק . סעיף 38 לחוק הבוררות מקנה זכות

לעתור לרשות ערעור (בשונה

מזכות לערער), למי שמבקש להשיג על החלטות לפי חוק הבוררות. סעיף זה פורש בפסיקה כחל גם על הליכים שאינם מנויים במפורש בחוק הבוררות, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות , הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933, 945 (2003)). עניינו של פסק הדין, נשוא ההליך שבפנינו, ודאי כפוף להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות – ראו: ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי , פ"ד מה(1) 868 (1991) (להלן – עניין רפאלי ), שהמערער מנסה ללא הצלחה לאבחנו.

נוכח האמור לעיל –

בהיעדר זכות ערעור, אין מקום כי נידרש לערעור לגופו, ודינו להימחק. מובן שנוכח מחיקת הערעור, אין בפסק דיננו זה כדי לטעת מסמרות בסוגיות שנידונו בפסק הדין, נשוא הערעור, או להביע דעה כלשהי לגופם של דברים וטענות.

6.

במקביל יש לדחות גם את עתירתו החלופית של המערער, כי נדון בערעורו – כבבקשת רשות ערעור. הטעם לכך

נעוץ בעובדה שלגבי מצב שכזה –

אין בדין הסדר מקביל לאמור בתקנה 410א ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (הקובעת כי בקשת רשות ערעור שנמצא כי הוגשה בטעות משום שלמערער עמדה זכות ערעור – ניתן לדון בה כבכתב ערעור). השוו: עניין

רפאלי. בפרט אין מקום לדון בערעור כבקשה למתן

רשות ערעור , שעה שזה הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשה כאמור.

7.

גם לבקשתו של המערער לחלופי-חלופין, והיא – להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור – אין להיעתר כאן. אף מבלי להידרש לדרך הדיונית שבה עתר המערער למתן ארכה כאמור – בגדרי תגובתו המשלימה, ולא בבקשה מסודרת נפרדת, שהיתה מובאת בפני רשמי בית משפט זה – ממילא דין בקשה כזו להידחות לגופה. טעות שבדין של עורך דין באשר לדרך ההשגה על החלטה שיפוטית, או לעיתוי המתאים להגשתה – איננה מהווה, ככלל, טעם מיוחד המאפשר מתן ארכה להגשתה של בקשת רשות ערעור באיחור, אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפת הנאצים (לא פורסם, 29.1.2002)). המקרה דנן איננו נמנה עם החריגים, וזאת בשים לב, בין השאר גם לסיכוייה של הבקשה למתן רשות ערעור. בהקשר זה נעיר כי לו היה המערער מגיש בקשה למתן רשות לערעור היה עליו לצלוח משוכה גבוהה במיוחד: כידוע, ערכאת הערעור ברגיל איננה נוטה ליתן רשות ערעור ולדון לגופן בהשגות על פסק דינה של הערכאה הדיונית בסוגיות של בוררות (ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003)). אמנם לכלל זה יש חריגים, ואולם עניינו של המערער – איננו בא במסגרתם.

פסק הדין מתמקד בשאלות של פרשנות מערכת ההסכמים הרלבנטית והתחייבותו האישית של המערער בגדרן, הכל לאורו של חוק הבוררות, ובהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. תוצאתו של פסק הדין היא שהליך בוררות (שחברת טייב, שבניהולו ובשליטתו של המערער, היא שיזמה אותו) – יימשך כסדרו, וכי לא יהיה בידי המערער לפצל את ההליכים המשפטיים בתביעתה-שכנגד של המשיבה – שלא לצורך. בהקשר זה נוסיף כי לא עלה בידי המערער להציג כל טעם מבורר שיצדיק את ליבונה של השגתו בערכאת הערעור, תוך הסבת עיכוב נוסף בהליכי הבוררות, הנועדים בין היתר, מעצם טיבם וטבעם, להביא למיצוי מהיר ככל הניתן של הסכסוך שהתגלע בין בעלי הדין (ראו: רע"א 759/08 אופיצי בע"מ נ' קורם קונסטרוקציות ומבנים בע"מ (לא פורסם, 4.3.2008); רע"א 7166/09 איזנברג נ' מנדל (לא פורסם, 31.1.2010)).

8.

בשים לב לכל המקובץ – הערעור נמחק, ובקשותיו החלופיות של המערער – נדחות. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.