בש"מ 7701/12 מוסא דניאל נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (השופטת ב' בר זיו) מיום 30.7.2012, בו דחה עתירה שהגישו המבקשים לביטול החלטות המשיבה 1 בהן נדחתה התנגדות שהגישו לתכנית מתאר מקומית.

הבקשה הוגשה ביום 24.10.2012, כשבועיים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. בבקשה מציינים המבקשים כי האיחור בהגשת ההליך נבע משגגה של באי-כוחם אשר בטעות סברו כי המדובר בהגשתו של "ערעור מנהלי" אשר בהתאם לפרק ג' לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ) ניתן להגישו בתוך ארבעים וחמישה ימים. טענה זו תמכו המבקשים בתצהיר של עורכת הדין אשר הגיע למסקנה המוטעית כאמור. המבקשים מוסיפים כי פסק דינו של בית המשפט קמא גורם להם לפגיעה קניינית קשה וכי סיכויי הערעור טובים. מטעמים אלו עותרים המבקשים להארכת מועד להגשת הערעור עד לתום שני ימי עבודה מיום מתן ההחלטה בבקשה.

2.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור באיחור, שכן המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא דין "מושרש" וברור והטעות לה טוענים המבקשים היא טעות בלתי סבירה אשר ניתן היה למנוע אותה בנקל. כן טוענות המשיבות כי סיכויי הערעור קלושים.

3.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבות.

המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקשים להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעורים (תקנות 33 ו-38 ל תקנות בתי משפט לעניינם מינהליים). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10

פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (לא פורסם, 21.4.2010)).

במקרה דנן מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, משך האיחור אינו זניח ובנוסף על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה. כמו כן, כבר נקבע לא אחת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"מ 2691/09

שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (לא פורסם, 119.5.2009)).

יחד עם זאת, אין מדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה כאשר האיחור נובע מטעות שבדין אלא יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(לא פורסם, 29.1.2002). במקרה דנן הגישו באי כוחם של המבקשים תצהיר בו הבהירו באופן מפורט וכנה כיצד אירעה הטעות וממה נבעה, והשתכנעתי כי במישור הסובייקטיבי טעותם אירעה בתום לב ולא מתוך זלזול בהוראות הדין. על רקע זה בחנתי את ההליך לגופו. עניינו של ההליך בשימוש אותו רשאים לעשות המבקשים בחלקה שבבעלותם בעקבות תוכנית מתאר מקומית שהוחלה עליה, ובזהירות המתבקשת אומר כי אין המדובר במקרה בו סיכויי ההליך מצדיקים כשלעצמם שלא להיעתר לבקשה להארכת מועד. לכך יש להוסיף כי המשיבות לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נגרם להן נזק מהותי בגין האיחור בהגשת ההליך או כי שינו מצבן לרעה בזמן שחלף.

באיזון בין שיקולים אלו כולם ובהינתן נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן כמפורט לעיל מצאתי כי אין מקום לחסום את דרכם של המבקשים מלהעלות טענותיהם בבית משפט זה בשל המחדל הדיוני של באי-כוחם, והחלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד, אך להתנות את הגשתה של הודעת הערעור באישור שיציגו המבקשים, תוך חמישה ימים ממועד המצאת החלטה זו, לפיו שילמו לכל אחת מן המשיבות 1 - 3 הוצאות בסך של 1,000 ש"ח.

המבקשים יציינו את דבר הארכה כאמור בפתח ההליך שיגישו ויצרפו החלטתי כנספח.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי , וכן תתייקה בתיקי השופטים.