בש"פ 9085/07 עו"ד אליהוד יערי נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה הוגשה ביום 08.10.07. עניינו של ההליך ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 23.08.07. בבקשתו טוען המבקש כי הסיבה לאיחור

בהגשת הערעור הינה טעות שבדין של המערער ביחס למניין הימים להגשת הערעור. לטענתו סבר בתום לב כי ימי הפגרה לא באים במניין הימים להגשת הערעור. המבקש טוען כי על אף היותו עורך דין וותיק הוא אינו מתעסק בפלילים ולפיכך סבר דווקא כי הפגרה לא תבוא במניין הימים. על כן, מבקש המערער להכיר בטעותו כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד המבוקשת. המשיב מתנגד לבקשה. בתגובה נטען כי המבקש, שהינו עורך-דין ותיק, התרשל בבדיקת הדין בשאלת מניין הימים להגשת הערעור. רשלנותו של עו"ד אינה מהווה "טעם מיוחד". עוד נטען, כי לא ייגרם נזק למבקש היות והעבירה בה הורשע אינה עבירה שיש עמה קלון והעונש שנגזר עליו כבר הועבר לביצוע.

2.

לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אכן, המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין הוא 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית משפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט- 1988 קובעת כי ניתן להאריך את המועד האמור מטעמים מיוחדים שירשמו. "הטעם המיוחד" הנטען בהקשר זה הינו טעות בספירת הימים. טעות זו אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד , אולם, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד (השוו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ( לא פורסם, 29.01.2002)). זאת ועוד: עסקינן ב"טעם מיוחד" לשם הארכת מועד להגשת ערעור שבהליך משמעתי. במצב דברים זה, ניתן להסתפק בטעם שהוא פחות מן הרף המקובל בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פלילים, וזאת לאור הפגיעה בזכויות היסוד של הפרט שהורשע והנזק הטמון בהרשעתו ובביצוע העונש שנגזר עליו (ראו: בש"מ 8266/04 מרק צל עו"ד נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין , לא פורסם). על יסוד אמת מידה זו, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. טעותו של המבקש יכלה אמנם להימנע בלא קושי של ממש, בייחוד שעה שמדובר בעורך-דין. עם זאת, בשים לב למהות ההליך, לא מצאתי עילה מספקת למנוע את בירור ההליך בשל האיחור הנטען. אמת, המדובר באיחור שאינו של מה בכך, והעומד על 15 ימים. עם זאת, פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי לא ניתן במעמד בעלי הדין ומכאן שיש קושי בטענת המשיב לפיה הסתמך על חלוף המועד להגשת ההליך. בנוסף, הסתמכות זו הובילה, כפי הנראה, להעברת העונש לביצוע אך לא לביצוע בפועל, וגם מטעם זה לא מצאתי מקום לקבוע כי הליך זה ימחק, כבקשת המשיב.

3.

התוצאה היא, כי דין הבקשה למחיקת ההליך להידחות והוא ישמע כמקובל.