בש"מ 8266/04 מרק צל עו"ד נ. ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין

1.זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין שהומצא למבקשים ביום 14.7.04. שלושת המבקשים ובא – כוחם, סברו לתומם כי תקופת פגרת בתי המשפט לא באה במניין מועד 30 הימים העומדים לרשותם להגיש ערעור על פסק הדין ועל כן טרם הגישו ערעור כנדרש לפי תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט – 1988 (להלן: התקנות). המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם אין לראות בטעות משפטית – בייחוד של עורכי דין – משום טעם מיוחד ואין לראות בהתנהלותם אלא משום זלזול והתרשלות שאין לקבלה. עוד נטען כי לאחר שחלף המועד להגשת הערעור פורסמה ההחלטה על השעיית מבקש מס' 1 ומטעמים של ודאות ואינטרס הציבור, אין לשנות עניין זה, בייחוד שעה שהטעם להארכת המועד הוא כה חסר יסוד. עוד נטען כי סיכויי הערעור, קלושים.

2.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל ויש להאריך המועד כמבוקש. תקנה 2(ב) לתקנות קובעת אכן כי הערעור צריך להיות מוגש לבית המשפט העליון תוך 30 יום (ראו גם 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961) אם כי ניתן להאריך מועד זה בהתקיים "טעם מיוחד" (ראו גם על"ע 4804/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני (לא פורסם)). נכון הדבר כי נקבע לא פעם שטעות משפטית אינה יכולה לרוב לשמש טעם מיוחד לשם הארכת המועד (ראו למשל ע"א 147/86 ל. גליקמן בע"מ נ' משה רבהון (לא פורסם)). כך, שכן המדובר בטעות שניתן למנוע אותה על ידי בדיקה שגרתית שכל כתב טענות מחויב בה (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 910-911). אין חולק, על כן, כי בבדיקה פשוטה יחסית יכלו המבקשים למצוא כי הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 אינה חלה על ענייננו ומכאן שימי הפגרה באים במניין המועד לשם הגשת ערעור. אולם, כלום נכון וראוי הוא להחיל אמת מידה זו גם בענייננו?

3.השיקולים הרלבנטיים לפרשה שבפני הם על פניו שניים: ראשית , אותן ההלכות שלא הכירו בטעות משפטית – בייחוד מטעם עורך הדין - כ"טעם מיוחד", נפסקו לרוב בהליכים אזרחיים. כך, כנובע מתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (אך ראו בש"פ 5442/98 שלוה מור נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם)). אין מקום, לכאורה, ליצוק לדיבר "טעם מיוחד" שבתקנות בעניין ערעור על פסק דין משמעתי של בית הדין הארצי למשמעת של עורכי הדין, את אותו התוכן הניתן לו שעה שמדובר בהליך אזרחי גרידא. הקושי הוא, בהקשר זה, כי נוכח הדמיון שבין הליכים פליליים והליכים משמעתיים של עורכי דין, (ראו על"ע 4354/01 דוד ברוך – עו"ד נ' הועד המחוזי, פ"ד נו(1) 440, 448-449), מתעורר הצורך ליתן משקל ראוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט שהורשע והנזק הטמון בהרשעתו (השוו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 355) הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהקלה עם נאשם שהורשע המבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על הרשעתו (השוו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1) ולהחמיר עם הצד שכנגד (ראו ב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' מאיר בן ציון, פ"ד לה(4) 727). פועל יוצא אפשרי של גישה פרשנית מעין זו הוא כי שעה שמדובר ב"טעם מיוחד" לשם הארכת מועד להגשת ערעור לשכת עורכי הדין, ניתן יהיה להסתפק בטעם שהוא מיוחד פחות מן הרף הנוהג בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פליליים ממש בהם כלל אין צורך ב"טעם מיוחד" (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982). גישה זו מקבלת חיזוק מן העובדה כי חל ריכוך מסויים בהלכת ה"טעות המשפטית" בענייני מועדים אף בהליכים אזרחיים (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)) , וממילא יש להחיל ריכוך זה ביתר שאת במסגרת הליכי ערעור משמעתיים.

4.שנית , מועד 30 הימים בו היה על המבקשים להגיש את ערעורם החל ביום 14.7.2004, הוא המועד בו הומצא למבקשים (פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ניתן ביום 15.6.2004 בהיעדר הצדדים). מכאן, שאת הערעור צריך היה להגיש עד ליום 15.8.2004. על פי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981, אם נופל היום האחרון של מועד שנקבע בתקופת פגרה – וכך הוא המקרה דנן – מוארך המועד למעשה עד ליום 1.9.2004. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 8.9.2004. מכאן, שהלכה למעשה המדובר באיחור של 7 ימים, הגם שחלף זמן משמעותי בהרבה מעת מתן פסק הדין נשוא הערעור עצמו.

5.שילוב שיקולים אלו הוביל אותי למסקנה כי בנסיבות המקרה, יש להיעתר, כאמור, לבקשה להארכת המועד. טעותם של המבקשים היא טעות שבנקל ניתן היה להימנע ממנה על ידי עיון פשוט בדין. כך כל אדם, כך קל וחומר מי שעוסק במשפט כעורך דין ומוחזק ממילא כבקיא בדין. לו היה מדובר, על כן, בהליך אזרחי, יכול והייתי דוחה את בקשתם זו. אולם, המדובר כאמור בהליך מעין פלילי. הוטלו על המבקשים עונשים שאינם של מה בכך, לרבות עונש השעיה בפועל של שלושה חודשים למבקש מס' 1 וקנסות על שלושת המבקשים. על כך יש להוסיף את העובדה, כי האיחור לא היה בסופו של יום משמעותי במיוחד. אמת, המשיב פרסם את פסק הדין עם חלוף המועד להגשת הערעור אולם בכך לא מצאתי שיקול כבד משקל מספיק בכדי למנוע מן המבקשים את יומם בפני ערכאת הערעור. ההיפך הוא הנכון: בפרסום פסק הדין מימש המשיב את אינטרס ההסתמכות שלו – כמו גם של הציבור – באי הגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, שהרי לו היה מוגש ערעור במועד לא היה מפורסם פסק הדין (ראו סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961). על כל אלו יש להוסיף, כי השתכנעתי כי יש ממש בסיכויי ההליך שבפני. כך בייחוד באשר להרשעה על פי סעיף 56 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, שאף בית הדין המשמעתי הארצי ציין לגביה (בסעיף 11 לפסק דינו) כי הוא ער לטענה לפיה סעיף זה לא נועד לחול על המקרה שבפניו (אם כי לא מצא להתערב בפסק הדין של הערכאה הראשונה בנדון).

6.התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. המועד יוארך עד ליום 27.9.2004. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים בפקסימיליה ללא דיחוי.