בש"פ 5442/98 שלוה מור עורך-דין נ. לשכת עורכי הדין בישראל - הוועד המרכזי

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן בית הדין הארצי) שניתן ביום 11.6.98 בנוכחות המבקש.

לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961- (להלן: החוק), המועד להגשת ערעור לפני בית המשפט העליון הוא תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין של בית הדין הארצי.

לפי תקנה 2(ב) לתקנות בתי משפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט1988-, הארכת מועד להגשת ערעור תנתן מטעמים מיוחדים שיירשמו.

המבקש תומך בקשתו להארכת המועד בטענה שסבר לתומו שכבר ריצה את עונש ההשעיה בפועל שהוטל עליו על ידי בית הדין הארצי, וזאת במהלך התקופה שבין 15.10.96 ועד 17.8.97 בה השעה עצמו מלעסוק במקצוע.

לדבריו, רק ביום 12.8.98 נודע לו, מאת רשם המקרקעין בחולון, כי נתנה הודעה על השעייתו מלעסוק בעריכת דין החל מיום 16.7.98 ועד ליום 16.4.99.

המשיב מתנגד לבקשה לטענתו, הטעם שמביא המבקש הינו לכל היותר התרשלות מצידו, וטעות שבדין אינה מהווה על פי ההלכה הפסוקה טעם מיוחד להארכת המועד.

טוען המשיב, שלפי סעיף 72 לחוק, ירצה עוד עונש השעיה רק לאחר שגזר הדין יהפך סופי, ועורך דין אינו יכול להרצות עונש על השעיה על פי בחירותו ואף להקדים אותו למועד שיקדם לגזר הדין.

הדין בענין זה עם המשיב. המבקש לא הראה טעם מיוחד כנדרש.

הנימוק היחידי לו טוען המבקש כי סבר שהתקופה בה השעה עצמו בעבר נחשבת לו כריצוי עונשו, עובדה זו, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. לדברי המבקש נאמר לו, על ידי אב בית הדין, כי עניין הכללת תקופת ההשעיה בעבר נתון בסמכותו של הוועד המחוזי. המבקש לא בדק בטרם חלף המועד להגשת הערעור האם סברתו דלעיל נכונה, ולא נטען שלא יכול היה לעשות כן.

בן אם טעותו של המבקש היא טעות שבחוק, כפי שטוען המשיב בין אם

היא טעות בעובדה אין היא בגדר טעם מיוחד (ראו ב"ש 202/72 משה אהרון נ'

ד' נוימן , פ"ד כז(1) 258.