בש"פ 2102/07 עו"ד אשר אלמקייס נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שהוגשה ביום 6.3.07. עניינו של ההליך ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 29.01.07, לפיו נדחה ערעור המבקש על הכרעת וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ונגזרו עליו 18 חודשי השעיה בפועל.

2.

בבקשתו טוען המבקש כי סבר בתום לב כי המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 01.03.07 כשבפועל המועד האחרון להגשה היה 28.02.07. לטענתו, הודעת הערעור הוגשה בהזדמנות הראשונה על ידו בבוקר יום 01.03.07. מאחר ומזכירות בית המשפט היתה סגורה לרגל עיצומים הושארה, בהסכמה, הודעת הערעור אצל המזכירה הראשית. עובדה זו כשלעצמה, סבור המבקש, מעידה כי הטעות היתה בתום לב. לשיטתו של המבקש, לא יגרם כל נזק כתוצאה מקבלת הבקשה, שכן ממילא הוגש ערעור בעניין קולת העונש

על ידי המשיב, והדיון בו נקבע לחודש אוקטובר. לכן אין במתן האורכה כדי ליצור עומס על בית המשפט.

3.

המשיב מתנגד לבקשת המבקש להארכת המועד להגשת הערעור. לטענתו, עצם הגשת הערעור פסולה. נגד המבקש הוגש כתב אישום פלילי. המבקש הגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות לפיו תוגש נגדו קובלנה משמעתית על פי עובדות זהות לכתב האישום שהוגש נגדו. המבקש הודה בעובדות והורשע על יסודן. אשר לעונש, הוסכם על טיעון חופשי. בדיון בערעור בפני בית הדין

המשמעתי הארצי ניסה המבקש לערער על עצם ההרשעה, ובעקבות טענה מקדמית של המשיב לפיה המבקש אינו יכול לערער על הרשעה שניתנה בהסכמתו, נערך דין ודברים בין בית הדין לבין המבקש, ובסופו של יום טען המבקש אך ורק לעונש. לפיכך, טוען המשיב, אין מקום להאריך מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון. המבקש ניסה כבר בבית הדין המשמעתי הארצי לחרוג מההסדר, ובית הדין חיווה דעתו כי אינו יכול לעשות כן.

4.

לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין הוא 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית משפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט- 1988 קובעת כי רשאי רשם בית המשפט העליון להאריך את המועד האמור מטעמים מיוחדים שירשמו. כבר נקבע בהקשר זה כי שעה שמ דובר

ב"טעם מיוחד" לשם הארכת מועד להגשת ערעור בהליך משמעתי, ניתן להסתפק בטעם שהוא פחות מן הרף המקובל בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פלילים (ראו בש"מ 8266/04 מרק צל עו"ד נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין , (לא פורסם)). אכן,

"הטעם המיוחד" הנטען בהקשר זה הינו טעות בספירת הימים. טעות זו אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד (ראו בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר , לא פורסם), אולם, שוכנעתי כי בנסיבות העניין ובשים לב למהות ההליך כאמור, יש להאריך המועד. מידת האיחור בהגשת הבקשה היא מזערית, והעובדה שהוגש ערעור בעניין קולת העונש על ידי המשיב עצמו, מעידים כי פוטנציאל הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב אינו ממשי. אמנם, סיכויי המבקש לערער על עצם ההרשעה אינם גבוהים, משום שזו ניתנה על בסיס הודאת המבקש בעובדות הקובלנה, במסגרת הסדר טיעון. אולם, המבקש מבקש לערער גם על חומרת העונש שנגזר עליו, וגם מטעם זה נמצא כי קיימת הצדקה להארכת המועד. יתר טענות המשיב עניינן לגוף ההליך ואין בהן עילה למניעת הארכת המועד לא כל שכן למחיקת ההליך כולו, כפי בקשת המשיב.

5.

אשר על כן, אני נעתר לבקשת המבקש לקבל את הודעת הערעור ביום הגשתה בפועל.