על"ע 4354/01 דוד ברוך - עו"ד נ. הוועד מחוזי לשכת עורכי הדין ת"ב יפו

בפניי בקשה לאי קבלת הערעור שבכותרת לרישום.

העובדות וההליכים

1.אלה העובדות הצריכות לעניין. המערער הורשע ביום 16.12.99 בביצוען של 25 עבירות משמעתיות על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו. הוא נידון להשעיה מהלשכה לתקופה של 5 שנים ולקנס של 25,000 ש"ח. לבית הדין המשמעתי הארצי הוגשו ערעורים על פסק הדין האמור,

הן מטעם המערער והן מטעם הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין. ביום 11.4.01 ניתן פסק דין בית הדין הארצי, בו נדחו שני הערעורים.

המערער הגיש לבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין של בית הדין הארצי. הערעור הוגש ביום 3.6.01. בכותרת הערעור מצויין, בכתב יד, מתחת לשמו המודפס של המערער, "ת.ד. 3697 רמת גן". אין בכותרת כתובת אחרת של המערער. מבירור שנערך במזכירות בית המשפט עולה, כי הכתובת שהוספה בכתב יד בכותרת הודעת הערעור נמסרה אישית למזכירות על ידו בעת שהיה בבית המשפט. הדבר נעשה לבקשת המזכירות.

2.ביום 20.6.01 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם המשיב בערעור, הוא הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו. על פי כותרתה, הבקשה היא

"שלא לקבל את ערעורו ולהחזרתו למערער". בבקשה נטען, כי כנגד המערער תלויים ועומדים ערעורים רבים בפני בית המשפט העליון. צויין, כי הנסיונות להמציא בעבר כתבי ערעור או הזמנות לדיון לידי המערער נכשלו, באשר כל הכתובות שבידי המזכירות או בידי הוועד המרכזי התבררו כבלתי נכונות. בהקשר זה נטען, כי גם הכתובת הנזכרת בכתב הערעור הנוכחי של המערער אינה מספקת, ומסמכים שנשלחו לכתובת זו בתיקים אחרים הוחזרו על ידי הדואר.

בבקשה נטען, כי לא יתכן שהמערער יגיש כתב ערעור ובו תצויין כתובת שלא ניתן יהיה להזמינו בה. בהקשר זה מפנה המשיב לכך, שעל פי תקנות בתי המשפט (סדרי הדין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין) התשמ"ט1988- ( להלן - תקנות סדרי הדין בערעור לשכה ) יש לכלול בהודעת הערעור את שמו ומענו של המערער. המשיב טוען, כי רישום כתובת לא נכונה פירושה אי קיום מראש של התקנה. לפיכך, התבקש בית המשפט שלא לקבל את ערעורו של המבקש. המשיב הביע הסכמה, שאם יימסר מען נכון מטעם המערער, יתקבל הערעור לרישום.

3.(א) בהמשך לבקשה, הורתה הרשמת ח' מאק קלמנוביץ ביום 26.6.01 למערער להודיע לבית המשפט את כתובתו להמצאת כתבי בי דין, באופן שניתן יהיה לבצע לו מסירה אישית. למערער נקצבו שבעה ימים לצורך המצאת הכתובת. מאישור המסירה של החלטה זו, מיום 3.8.01 עולה, כי דבר הדואר לא נדרש על ידי המערער.

(ב) בהמשך לכך, הוריתי ביום 29.8.01 כי החלטת הרשמת האמורה תומצא לכתובת אחרת, ברחובות, אשר נזכרה בפסק דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין ככתובתו של המערער. ביום 2.9.01 חזר אישור המסירה, תוך ציון שהמערער אינו ידוע בכתובת האמורה. יצויין כי ביום 12.9.01 הודיע המשיב, הוא הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, כי לפי בדיקה של חוקר פרטי מטעמו המערער עזב את הכתובת הנ"ל.

דיון משפטי

4.נקודת המוצא לדיון בבקשה שלפניי נמצאת בתקנה 4 לתקנות סדרי הדין בערעור לשכה. תקנה זו קובעת מה צריכה הודעת ערעור להכיל. על פי התקנה, אמורה הודעת הערעור לכלול את (1) שמו ומענו של המערער (2) שמו ומענו של כל משיב (3) נימוקי הערעור (4) העתירה.

5.המסקנה העולה מתיאור העובדות הצריכות לעניין, על רקע תקנה זו, היא כי ישנו פגם בהודעת הערעור. פגם זה עניינו בהעדרה של כתובת מספקת, כדרישת התקנות. לעניין זה, ציונה של כתובת שגויה אינו שונה מאי ציונה של כתובת כלשהי. בכל אחד ממקרים אלה, הטעם מאחורי הדרישה לציון מען אינו מתקיים, באשר אין כתב בי הדין כולל כתובת באמצעותה יכול בית המשפט לעמוד בקשר עם בעל הדין.

השאלה היא, מהי משמעותו של הפגם האמור, בכל הנוגע לטיפול בערעור שהוגש.

6.תקנה 4 האמורה אינה קובעת באופן מפורש מה ייעשה בהודעת ערעור, אשר אינה מקיימת את דרישות התקנה. לא נקבעה בתקנה זו, או בתקנה אחרת מתקנות סדרי הדין בערעור לשכה, הוראה מפורשת בדבר נפקותו של פגם מן הסוג העולה בהליך שבפניי. בתוך כך, אין בתקנות הוראה המקנה באורח מפורש סמכות לבית המשפט שלא לקבל ערעור אשר אינו מקיים את הוראת תקנה.

עם זאת, בכך אין בהכרח כדי להכריע את גורל הבקשה שבפניי. תקנות סדרי הדין בערעור לשכה קובעות דרישות יסודיות מסויימות שהודעת ערעור צריכה לקיים. חרף זאת, אין בתקנות הוראה הקובעת כי הודעת ערעור אשר אינה מקיימת את התקנות תתקבל בכל זאת לרישום (השוו, למשל, לתקנה 6 לתקנות גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (סדרי דין בערעור) התשל"ח - 1978; תקנה 9 לתקנות נכי המלחמה בנאצים (ערעור בפני בית המשפט המחוזי), התשי"ז - 1957; תקנה 5 לתקנות העתיקות (סדרי דין בוועדת ערר) התשמ"א- 1981; תקנה 5 לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (סדרי דין בערעור) התשמ"ב - 1981). בתקנות אלה נקבע כי הודעות ערעור בעניינים הנדונים באותן תקנות ואשר נפל פגם והתקבלו לרישום לא ייפסלו, בנסיבות מסויימות, חרף קיומו של הפגם).

במצב זה, אופציה פרשנית אפשרית של התקנות היא, כי אין לקבל הודעת ערעור אשר אינה מקיימת את דרישות היסוד הנזכרות. אופציה זו עשויה לעלות למצער במקום בו הפגם הנובע מאי קיומה של אחת מן הדרישות שבתקנה 4 הינו פגם מהותי במידה כזו, המצדיק אי קבלתה של הודעת הערעור. משכך, ההכרעה בבקשה שבפניי תיגזר מתוך מהות הפגם בו מדובר. לכך אפנה עתה.

7.נקודת המוצא בדיון בשאלה זו היא, כי עצם קיומו של פגם בהודעת ערעור, אין פירושו כי אין בפניי בית המשפט הודעת ערעור, אשר הוא מוסמך שלא לקבלה.

ברוח זו נפסק על ידי בית המשפט בעל"ע 17/88 בר חן נ' ועד מחוז ירושלים, פ"ד מב(4) 658. באותה פרשה דחה בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין ערעור שהגיש המערער שם, בהעדר נימוקי ערעור בו. ערעור שהוגש על פסק הדין האמור לבית המשפט העליון התקבל. בפסק דינו של בית המשפט העליון צויין, כי "ניתן לומר כי 'כתב ערעור' ללא נימוקים הוא כתב ערעור, ועל כן קיים המערער את זכותו לערער. אמת הדבר, ללא נימוקים כתב הערעור פגום הוא, אך גם כתב ערעור פגום הוא כתב ערעור". לפיכך, הוחזר הדיון באותה פרשה לבית הדין הארצי לפי חוק לשכת עורכי הדין, על מנת שזה ימשיך את הטיפול בערעור האמור.

8.(א) לכאורה, קו חשיבה דומה, ואולי אף ביתר שאת, עשוי לחול גם ביחס לכתב ערעור אשר הפגם בו הוא העדר כתובתו של המערער. על פני הדברים ניתן היה לטעון, כי הפרוצדורה הולכת אחרי המהות, ומבחינה זו, כתב ערעור מפורט, כזה המונח בתיק שבפניי, הוא לכאורה "פגום פחות" מכתב ערעור אשר הפגם בו נוגע לעניין כמו כתובת.

(ב) שיקול נוסף שהולך לכאורה באותו כיוון הוא, כי בפרשת בר חן נשללה סמכותו של מותב בית הדין הארצי לפי חוק לשכת עורכי הדין לדחות על הסף ערעור מחמת העדר נימוקים בהודעת הערעור. לכאורה, אם פגם בהודעת הערעור על פסק דין משמעתי אינו מצדיק את דחייתה מניה וביה אפילו על ידי המותב המוסמך לדון בה, ניתן לסבור, מקל וחומר, שאין פגם כאמור מצדיק את אי קבלתה של הודעה כאמור על הסף, עוד בטרם הגיעה בפני המותב המוסמך, כפי שהתבקשתי לעשות בבקשה שבפניי.

9.ברם, קיים הבדל מהותי בין שני המצבים הנדונים. מקום בו תלוי ועומד ערעור על פסק דין של בית דין מכוח חוק לשכת עורכי הדין, ואין בו נימוקים, עומדים לבית הדין כלים לתיקון המצב, כמפורט בפסק הדין בעניין בר חן

הנ"ל.

הדברים שונים מקום בו אין בהודעת ערעור כתובת, אשר ניתן להמציא למערער כתבי בי דין אליה, ואף אין בה כל דרך אחרת ליצור קשר עם המערער. במצב זה, התקשורת בין בית המשפט לבין בעל הדין תלוייה על בלימה, ואין זה ברור כלל כיצד ניתן יהיה להמשיך בטיפול בתיק, לרבות הזמנתו של המערער לדיון.

חשיבותה של עובדה זו מזדקרת מתוך עיון בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-, ( להלן - חוק לשכת עורכי הדין ). סעיף 72(א) לחוק קובע, כי:

"עונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, וכן פרסום פסק-הדין לפי סעיף 69(א)(6) או (ב), לא יבוצעו כל עוד אפשר לערער על פסק-הדין, ואם הוגש ערעור - כל עוד לא תמו כל ההליכים בענין".

מהוראה זו עולה, כי הדין מייחס חשיבות רבה להגשת הודעת ערעור התוקפת עונש שהושת על ידי בית דין משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין. ההסדר בחוק לשכת עורכי הדין הפוך לכלל הרגיל, לפיו עצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע העונש עד לסיום הליכי ערעור.

לכך יש השלכה ישירה על העניין שבפניי. מהוראה זו עולה כי קבלת הודעת ערעור, בלא שניתן לקדם את הדיון בה, עלולה ליצור מצב בלתי רצוי. במצב זה, מותלה ביצועו של עונש שהוטל בפסק דין משמעתי, בלא שקיומם וסיומם של הליכי הערעור נראה באופק. זהו מצב הדברים אשר עלול להיווצר, כאשר הפגם בהודעת הערעור הו אמן הסוג שבהודעת הערעור שבפניי.

10.חומרתו של הקושי הנוצר בנסיבות המתוארות מתחדדת מתוך התבוננות בתכלית הדין המשמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין. אחת מן התכליות העיקריות של הדין המשמעתי בכלל, והדין המשמעתי הנוגע לעורכי דין בפרט, היא "להגן על הציבור מפני הסיכונים ברכישת שירותיו של עורך דין שסרח" (דברי השופט א' מצא בעל"ע 3866/95 ברזל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , דינים עליון נג 806, בפיסקה 6 לפסק הדין; ראו גם על"ע 8/79 סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד לד(4) 185; השוו גם דברי השופט ברק בע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), בפיסקה 11). האמצעים העונשיים הקבועים בדין, ומיושמים בפסקי דין משמעתיים, נועדו להגשים תכלית זו. הדברים אמורים במיוחד באמצעי ההרחקה או ההשעייה של עורך הדין מן המקצוע, בין לתקופה קצובה ובין לצמיתות.

במצב זה, האפשרות כי יוגש ערעור שלא ניתן לקדם את הדיון בו, למשל בהעדר כתובת נכונה של עורך הדין, עלולה לחבל בהשגת תכליתו של הדין המשמעתי ואף לסכלה, נוכח האפקט המעכב האוטומטי של הגשת הערעור על ביצוע העונש המשמעתי. היא עלולה לחשוף את הציבור לסכנות שיכולות לנבוע כתוצאה מהמשך פעולות בלתי ראויות של עורך הדין בו מדובר. סיכון זה עלול להיות בלתי מוגבל בזמן, בהעדר דרך יעילה לקדם ולהביא לכלל סיום של הליכי הערעור. שיקול זה, של מניעת סיכולו של הדין המשמעתי, מצביע על צידוק כבד משקל לפרש את תקנות סדרי הדין בערעור לשכה באופן המכיר בסמכות בית המשפט שלא

לקבל ערעור פגום, אשר אין בו כתובת של המערער או כל דרך אחרת ליצור עימו קשר.

11.האם קיימים שיקולים נוגדים, המחייבים פירוש לפיו סמכות כאמור אינה נתונה לבית המשפט? ניתן לבחון שאלה זו בשלושה הקשרים: האחד נוגע לסדרי הדין האזרחי בסוגיה הנדונה. השני נוגע לסדרי הדין הפלילי בסוגייה הנדונה. והשלישי נוגע להקשר החוקתי של הסוגייה הנדונה. אתייחס לכל אחד מהקשרים אלה.

12.אשר להליך האזרחי, תקנה 413 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, קובעת כי על המערער לציין את כתובתו ומספר זהותו בכתב הערעור. בניגוד לתקנות סדר הדין בערעור לשכת עורכי הדין שבפניי, בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, נקבע מפורשות, בתקנה 421, כי "ערעור שאינו ממלא אחרי הוראות פרק זה לא יקובל לרישום". הוראה דומה היתה גם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג - 1963 (תקנה 393). יוצא, כי במסגרת הדיון האזרחי, הוסמך בית המשפט מפורשות שלא לקבל לרישום ערעור שאין בו כתובת (או שהכתובת שבו אינה כתובת שבה ניתן להמציא למערער כתבי בי דין).

על רקע זה, יש לשקול, אם העדרה של הוראה כזו במקרה שבפניי אינו מחייב לדחות את הבקשה של לשכת עורכי הדין. היינו - האם לא עולה מקיומן של הוראות מפורשות לעניין זה במסגרת סדר הדין האזרחי, כי בתקנות שבפניי, לעניין סדרי הדיון בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין, יש הסדר שלילי לעניין סמכות כאמור.

לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. ההכרעה בשאלה זו היא בהכרח נגזרת של תכלית החקיקה. כאמור, התבוננות בהסדר החקיקתי הכולל מלמדת כי קבלתה של הודעת ערעור פגומה כגון זו שבפניי עלולה ליצור תקלה קשה ולהביא לסיכול תכליתו של הדין המשמעתי. הוראת תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בערעור לשכה היא חלק מן הדין המשמעתי בעניינם של עורכי דין. מערכת הדינים המשמעתיים, ככל

מערכת דינים, היא מערכת תכליתית, אשר נועדה להשיג מטרות חברתיות מסויימות. מכך עולה הצורך בפירוש ההוראות השונות במסגרת הדין המשמעתי באופן שיווצר הסדר קוהרנטי שלם, אשר יש תיאום בין חלקיו השונים. לעניין זה ציין פרופ' ברק בספרו פרשנות החקיקה , (ירושלים - 1993, תשנ"ג), כי "יש להתייחס אל כל המערכת של החקיקה הראשית וחקיקת המשנה שהותקנה מכוחו כאל תבנית חקיקתית אחת. על כן תכליתה של החקיקה הראשית חשובה לקביעתה של תכלית חקיקת המשנה. התכליות השונות של דברי חקיקת המשנה נלמדות מתוך ראייתן כחלק מהתבנית החקיקתית הכוללת" (בעמוד 345).

שיקולים נורמטיביים אלה מבססים את הפירוש לפיו עומדת הסמכות שלא לקבל הודעת ערעור שנפל בה פגם של העדר כתובת של המערער. במצב זה, עולה מן ההסדר המשמעתי תכלית ספציפית, המלמדת כי אין מקום להסיק בענייננו הסדר שלילי מעצם קיומו של הסדר מפורש בתקנות סדר הדין האזרחי (לקשר בין תכלית החקיקה, לבין הסקת דבר קיומו של הסדר שלילי, ראו ע"א 4841/00 ביטון נ' ראש עירית קרית ביאליק

דינים עליון נח 692).

13.(א) שיקול אחר אשר יש להביא בחשבון נוגע לטיבו ולחומרתו של הדין המשמעתי. הדין המשמעתי כונה בפסיקה דין "מעין פלילי" (דברי המשנה לנשיא, השופטת מ' בן פורת, בעל"ע 8/84 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' וולובלסקי פ"ד לח(4) 757). במקום אחר נאמר, כי הוא "...קרוב ברוחו ומטרתו להליך הפלילי" (דברי הנשיא מ. שמגר בבש"א 471/91 שר הבריאות נ. ברון דינים עליון י"ח 833). אכן, מן הדיון המשמעתי עלולות לנבוע השלכות קשות, הנוגעות הן לקלון הכרוך בהליך זה, והן למשמעות החברתית, הכלכלית ולעתים גם המשפחתית, אשר יכולות לנבוע כתוצאה מהרשעה ומענישה משמעתיים. כל אלה מרחיקים את ההליך המשמעתי, מבחינת מהותו, מן ההליך האזרחי, ומקרבים את ההליך המשמעתי להליך הפלילי.

(ב) הפסיקה גזרה מאופי זה של ההליך המשמעתי קביעות שונות בעניינים של סדר דין. ברוח זו הודגש בעל"ע 14/84 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' קובלר פ"ד לח(2) 207 הדמיון בין הדיון המשמעתי לדיון הפלילי, ואי היכולת לדמות את הדין המשמעתי לדיון האזרחי וכלליו (בעמוד 211). על רקע זה צויין באותה פרשה, כי "צודק ונכון יהיה, על כן, לקבוע את סדר הדין בדיון המשמעתי בהשראת סדרי הדין בהליך הפלילי" (שם, שם). להכרעה ברוח דומה, ראו גם על"ע 4804/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עורך דין פלוני

תקדין עליון 91(1) 836. לגישה דומה ראו גם בפרשת בר כן , הנזכרת לעיל.

(ג) בחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב1982- אין כל הוראה המסמיכה את בית המשפט לפעול כפי שמבקש הוועד המחוזי בבקשה המונחת בפניי. עם זאת, מכך לא ניתן לגזור את המסקנה כי זהו הפיתרון הנכון גם למקרה שבפניי. לכך יש שתי סיבות.

האחת, שהדרישות בחוק סדר הדין הפלילי ביחס להודעת ערעור הן צנועות יותר, ואינן כוללות, למשל, ציון כתובתו של המערער.

סיבה שנייה היא כי קיים שוני בסיסי בין ההליך הפלילי לבין ההליך שבפניי, בהקשר העומד לדיון כאן. בהליך הפלילי, אין הגשת ערעור מעכבת ככלל את ביצוע העונש. גם מקום בו ניתן עיכוב ביצוע, לבקשת הנידון, מותנית החלטה כזו ברגיל בהפקדת ערבויות מתאימות לצורך הבטחת ההתייצבות לדיון. קיימים, אפוא, בדין מכשירים המקטינים את הסיכון כי הגשת הערעור תביא לסיכול ההליך כולו.

המצב שונה בערעור משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין. עיכוב הביצוע הוא הכלל בערעור לפי חוק זה. בשל כך, פגם מן הסוג שעומד לדיון בבקשה שבפניי עשוי שלא להצדיק אי קבלת ערעור לרישום במסגרת הדיון הפלילי, אך נפקותו משתנה מן הקצה במסגרת דיון לפי חוק לשכת עורכי הדין. גזירת הפתרון מן ההליך הפלילי אינה אוטומטית. ככל פנייה למערכת דינים קרובה לצורך לימוד ממנה, היא מבוססת על הנחה בדבר דמיון רלוונטי בין שתי מערכות הדינים, בהקשר העומד לדיון (ראו ברק, בספרו הנ"ל, בעמוד 332). משמתחוור שאין זה המצב במקרה שבפניי, ממילא אין מקום להשראה מן ההסדר שבחוק סדר הדין הפלילי.

14.(א) הקשר שלישי בו יש לבחון את הסוגיה שבפניי הוא ההקשר החוקתי. הזכות לערער על פסקי דין היא זכות חוקתית (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). על פי פשוטו, חוק יסוד זה עוסק בזכות לערער על פסקי דין של בתי משפט. על פני הדברים, זה אינו המקרה בפניי, בו מדובר בערעור על טריבונל משמעתי שאינו בית משפט. ברם, גם אם חוק זה חל על ערעור מן הסוג נשוא הבקשה שבפניי, זכות הגישה לבתי המשפט, ובכלל זה הזכות לפנות לבית משפט בערעור על החלטה של טריבונל מינהלי, הוכרה כחלק מן הזכות לכבוד, הכוללת גם את זכות הגישה לבתי המשפט (ראו ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה פ"ד נ(4) 549).

בפירוש הדין, לרבות בפירוש תקנה 4 העומדת לדיון כאן, יש חשיבות להכרה בזכות היסוד במציאת נקודת האיזון הפרשנית בין האינטרסים המעורבים בתהליך הפירוש (ראו דברי המשנה לנשיא ברק בבש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5) 355, בפיסקה 10 לפסק דינו). במסגרת זו, ניתן לזכות היסוד החוקתית מוגבר בתהליך הפרשני. האם אי קבלת ערעור בו נפל פגם מן הסוג העומד לדיון עולה בקנה אחד עם עקרון פרשני זה?

(ב) נראה לי כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. באי קבלת ערעור משמעת חסר כתובת או כל דרך אחרת ליצירת קשר עם המערער ניתן לראות פגיעה מסויימת בזכות לערער או בזכות לגישה לבית המשפט. ברם, הזכות לערער אינה זכות בלתי מוגבלת. כזכויות יסוד אחרות אין מדובר בזכות מוחלטת. בדומה לזכות לבחור, מימושה הפרטני של זכות הפנייה לערכאות, ובגידרה הזכות לערער, מותנה מעצם טיבו בקיומו של הסדר חקיקתי, אשר תוך הסדרת העניין, יוצר מעצם טיבו מגבלות מסויימות על מימוש הזכות (ראו דברי השופט ת' אור לגבי הזכות לבחור בבג"צ 4513/98 אבו ערער נ' יושב ראש הכנסת , פ"ד נב(4) 26, בפיסקה 19 לפסק דינו). כך, למשל, נקבעים מועדים להגשת ערעור. עצם קביעת המועד היא מגבלה על הזכות לערער. עם זאת, אין חולק כי קיים צורך בסופיות הדיון, המחייב הצבתה של מגבלה כזו.

באופן דומה, במסגרת הדינים המסדירים ערעור יש לקבוע מה יכולים וצריכים כתבי בי דין להכיל, מה אינם יכולים להכיל, מה הדין לגבי בקשה להגשת ראיות נוספות במסגרת ערעור, וכיוצא באלה דרישות הנגזרות מעצם טיבו של הליך תקין ומסודר בפני ערכאה שיפוטית. בכל אחת מאלה עשויה להיות הגבלה על מימוש הזכות לערער ולגישה לבית המשפט. ברם, מגבלה זו על זכות היסוד עשויה להיות תוצאה בלתי נמנעת של הצורך לקבוע הסדר חברתי יעיל והוגן למימוש זכות היסוד, עבור כלל המבקשים לממשן.

(ג) זאת ועוד, ההסדר למימושה של זכות הערעור והפנייה לבית המשפט חייב להיות מתואם עם התכלית החקיקתית הכוללת שבגידרה הוא נתון, ועם ההסדר החוקי שנקבע לצורך מימושה של אותה תכלית. מימושה של זכות היסוד אינו נעשה בחלל הריק. הוא נעשה במסגרת של הסדר חקיקתי, אשר יש לו מטרה חברתית חשובה. בפירושן של ההוראות הרלוונטיות יש מקום לתת משקל הולם גם לשיקול זה.

נראה לי, כי הפירוש לפיו קיימת סמכות למחוק במקרים מתאימים ערעור בו נפל פגם מן הסוג שבמקרה זה מתחייב מתכליתו של הדין המשמעתי, כמפורט לעיל, וזאת גם על רקע הפגיעה המסויימת הגלומה בכך בזכות לערער ולגישה לבתי המשפט. תקנה 4 הנדונה מטילה חובה מזערית על בעל הדין, המבקש לממש את זכות היסוד שלו. בד בבד, הפירוש המוצע נדרש על מנת שאי ציות להסדרים בדבר אופן מימושה של זכות היסוד, לא יוכל לסכל את עצם תכליתו החברתית החשובה של ההליך המשמעתי. המסקנה כי הפרת הנטל יכולה, בנסיבות מסויימות, להביא לאי קבלת ההליך, אינה מצביעה על פגיעה משמעותית במערער, אשר יכול בנקל למנוע תוצאה זו.

(ד) יוצא, אפוא, כי הפירוש המכיר בסמכות למחוק ערעור מן הסוג שבפניי כרוך במחיר נמוך במימוש זכות היסוד, לצורך מניעת נזק משמעותי לאינטרס ציבורי חשוב. על יסוד שיקולים אלה, ועל יסוד עמדתי בדבר שיקול הדעת בבקשה מן הסוג שבפניי (ראו להלן בפיסקה 16), אני סבור כי הפירוש אשר אימצתי עולה בקנה אחד עם ההכרה בזכות היסוד לערער ולגישה לבתי המשפט.

15.בצומת זו יש להוסיף שני שיקולים נוספים התומכים בפירוש שאימצתי.

(א) קיים אינטרס של בית המשפט, ושל הציבור כולו, בתקינות ההליכים שבפני בית המשפט. אי קיום מצוות תקנה 4 הנ"ל לענין הכתובת עלולה להכביד על בית המשפט, ולהרבות במהלכים דיוניים עקרים. כך היה בפועל גם במקרה שבפניי. בכך יש לא רק הכבדה על בית המשפט, אלא - כתוצאה בלתי נמנעת - פגיעה ביכולתו לשרת את המתדיינים הרבים שבפניו. שיקול זה תומך בשיקולים שפירטתי, בכיוון של העתרות לבקשה שבפני.

(ב) שיקול שני נוגע להבחנה שבין שיקול דעת לבין סמכות. מטבע הדברים, קיומה של הסמכות אינו מחייב את הפעלתה באורח אוטומטי. לבית המשפט נתון בעניין זה שיקול דעת. כך, למשל, אי ציון כתובת כלל, או ציון כתובת לא נכונה, יכול לנבוע מטעות או תקלה. כאשר ניתן להסיר את הטעות או התקלה, אין מקום לאי קבלת הערעור לרישום. על כן, יש לוודא כי לא במקרה כזה מדובר, ולמצות את הדרכים הקיימות על מנת לתקן טעות או תקלה אפשריים, בטרם הגעה למסקנה, כי המדובר בפגם בהודעת הערעור, אשר לא יתקון. הסמכות למחיקת ערעור של עורך דין לפי חוק לשכת עורכי הדין במצב בו אין בו כתובת או דרך אחרת ליצור קשר עם עורך הדין מופעלת, על כן, רק במקרים חריגים אלה. בכך יש כדי למתן עוד יותר את התוצאה הנובעת מהפעלת הסמכות, ולהגבילה כך שאין היא יוצרת חשש לפגיעה משמעותית במימושה של זכות יסוד.

16.הגעתי, אפוא, למסקנה כי קיימת הסמכות שלא לקבל לרישום ערעור משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין בשל פגם של אי ציון כתובת המערער. עם זאת, מטבע הדברים, קיומה של הסמכות אינו מחייב את הפעלתה באורח אוטומטי. לבית המשפט נתון בעניין זה שיקול דעת. כך, למשל, אי ציון כתובת כלל, או ציון כתובת לא נכונה, יכול לנבוע מטעות או תקלה. במקרה כזה, אין מקום לאי קבלת הערעור לרישום או למחיקתו מן הרישום. על כן, עיתוי הפעלתה של הסמכות לא יהיה בדרך כלל מיידי. יש מקום להפעילה, אחרי שנעשתה בדיקה ממצה ונוסו הדרכים הקיימות על מנת לתקן טעות או תקלה אפשריים.

ברם, מקום בו המצב הוא שלא ניתן ליצור קשר עם המערער, והכתובת שנמסרה על ידו אינה נכונה, הרי שניתן ויש מקום שלא לקבל את הערעור לרישום. אם גם אחרי בדיקה כאמור לא תוקן הפגם, ניתן להגיע למסקנה כי המדובר בפגם בהודעת הערעור, אשר לא יתקון. במקרה כזה, נוצר חשש לסיכול או לפגיעה במימוש תכליתו של הדין המשמעתי בשל הכלל המעכב את ביצועו של פסק דין משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין מקום בו הוגש ערעור. חשש כזה עשוי להצדיק, במקרים מתאימים, עשיית שימוש בסמכות לאי קבלתה של הודעת ערעור.

17.האם כזה הוא גם המקרה שבפניי? נראה לי כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. במקרה זה, נעשו על ידי בית המשפט שני ניסיונות ליצור קשר עם המערער, בין לכתובת שמסר ובין לכתובת אחרת, שנזכרת בפסק דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. שני הנסיונות כשלו. לכך מתווספת העובדה, שמבירור במזכירות בית המשפט עולה, כי גם בתיקים אחרים המתנהלים בבית המשפט התמונה דומה. במצב זה, מתחוור כי אין דרך יעילה ליצור קשר עם המבקש ולקדם את הדיון בערעורו. זהו מצב חריג, אשר מצדיק, לאחר שמוצו האפשרויות ליצירת קשר כאמור, למחוק את הערעור נוכח הפגם שנפל בהודעת הערעור.

סופם של דברים. החלטתי להעתר לבקשה. הערעור יימחק מן הרישום.