על"ע 3461/06 שאול אברהם נ. הועד המחוזי של לשכת הדין בתל אביב

1.לפני בקשה מטעם המשיב שלא לקבל את הערעור במסגרת ההליך שבכותרת או למחקו על הסף, ובקשת המערער להארכת המועד להגשת הערעור נשוא ההליך שבכותרת. עניינו של ההליך בערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתל אביב מיום 2.3.06 (להלן: פסק הדין) אשר קיבל את ערעור המשיב על קולת העונש ודחה את ערעור המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש בארבעה תיקי בית הדין המשמעתי המחוזי בעניינו של המערער, ולפיו הוצא המערער לצמיתות מלשכת עורכי הדין. בהודעת הערעור, שהוגשה ביום 25.4.2006, טען המערער כי פסק הדין נמסר לו ביום 29.3.2006. המשיב טען בבקשתו, כי בפועל הומצא פסק הדין למערער ביום ה- 19.3.2006 וזאת על-פי אישור מסירה בחתימה וחותמת המערער, וכן על-פי הודעת הערעור המקורית אשר בה תיקן המערער בכתב ידו את תאריך המצאת פסק הדין. לאור זאת טען המשיב כי המערער הגיש את ערעורו באיחור תוך ציון מידע כוזב לעניין תאריך ההמצאה וללא בקשה להארכת מועד. מכאן בקשת המשיב שלא לקבל את הערעור או למחקו על הסף. בהחלטתי מיום 9.5.2006 ביקשתי את תגובת המערער לבקשת המשיב.

2.המערער טוען בתצהיר המצורף לתגובתו כי תאריך ההמצאה המצויין בהודעת הערעור מקורו בטעות בתום לב ולא בניסיון להציג מידע כוזב, שכן במעמד כתיבת הודעת הערעור לא היה בידו אישור המסירה החתום על-ידו אשר נשאר בדואר לשם החזרתו לשולח. תאריך ההמצאה המצויין תוקן על ידי המערער בתום לב על סמך תרשומת פנימית שגוייה. המערער טוען בנוסף כי סבר לתומו שתקופת פגרת בתי המשפט לא באה במניין מועד 30 הימים העומדים לרשותו להגשת ערעור על פסק הדין על-פי תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט – 1988, ולכן לטענתו הוגש הערעור באיחור של שבעה ימים בלבד. על כן צירף המערער לתגובתו בקשה להארכת המועד להגשת הערעור ולעיכוב ביצוע עונש ההשעייה. בבקשתו זו טען המערער כי לאור החלטתי בבש"ם 8266/04 ולאור זאת שמדובר בהליך מעין פלילי המערב פגיעה בזכויות יסוד בסיסיות של המערער, יש לראות בטעותו המשפטית לעניין מניין הימים טעם מיוחד לצורך הארכת המועד. המערער מוסיף כי דחיית בקשתו תגרום לו ולמשפחתו פגיעה בלתי הפיכה, ולאור העובדה שזהו מקצועו היחיד מזה שנים רבות יש ליתן לו למצות את יומו בפני בית משפט זה.

3.המשיב מתנגד בתגובתו לבקשה להארכת המועד. לטענתו, אין אמת בטענותיו של המערער ביחס לטעות המשפטית לעניין מניין הימים להגשת הערעור כדין ולעניין ציון מועד המצאת פסק הדין. זאת, משום שלטענת המשיב, גם אם טעה המערער והוסיף את ימי פגרת הפסח למניין הימים כך שמיום המצאת פסק הדין היה צריך למנות שלושים ושבעה ימים להגשת הערעור, היה עליו להגישו עד ליום ה-25.4.06 ולא לציין בתרשומת הפנימית שלו, כהגדרתו, כי המועד האחרון להגשת הערעור הינו ה-29.3.06. לכן אין מקום, לטענת המשיב, להאריך את מועד הגשת ערעורו של מי שידיו אינן נקיות ודבריו אינם אמת. בנוסף טוען המשיב כי סיכויי ההליך קלושים, שכן הרשעותיו החמורות של המערער בעבירות של שליחת יד בפיקדון נדונו כבר בשתי ערכאות קודמות, וערעורו מתבסס למעשה על תקיפת קביעות עובדתיות בלבד. המשיב אף טוען כי פסק הדין כבר פורסם על-ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בהתאם לסעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961, ואם יוארך המועד כבקשת המערער, יעוכב ביצוע גזר הדין וייפגע אינטרס הציבור, שכן פיקדונותיהם של לקוחות נוספים עלולים להיפגע. לאור כל זאת טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה להארכת המועד מטעם המערער.

4.לאחר עיון בחומר שלפני כמו גם בטענות הצדדים, ובשים לב לרע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תק-על 2002 (1), 746, שוכנעתי כי אין מקום למחוק את ההליך וכי יש להיעתר לבקשה להארכת המועד. הודעת הערעור נתקבלה בבית משפט זה ביום ה-25.4.2006, כשהמועד האחרון להגשתה כדין היה יום ה-18.4.2006 (ולמעשה 20.4.06 בשל החג). כאמור טוען המערער בתצהיר המצורף לתגובתו כי הסיבה לאיחור בהגשת הערעור הינה טעות שבדין שנעשתה בתום לב, ועל כן מבקש המערער כי בית משפט זה יכיר בטעותו כ"טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. לעניין דרישת טעם מיוחד בערעור על הליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין, שהם "מעין פליליים", כבר נדרשתי בבש"ם 8266/04 עו"ד מרק צל נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין (לא פורסם):

"... נוכח הדמיון שבין הליכים פליליים והליכים משמעתיים של עורכי דין, (ראו על"ע 4354/01 דוד ברוך - עו"ד נ' הועד המחוזי, פ"ד נו(1) 440, 448-449), מתעורר הצורך ליתן משקל ראוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט שהורשע והנזק הטמון בהרשעתו (השוו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 355) הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהקלה עם נאשם שהורשע המבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על הרשעתו ... פועל יוצא אפשרי של גישה פרשנית מעין זו הוא כי שעה שמדובר ב"טעם מיוחד" לשם הארכת מועד להגשת ערעור לשכת עורכי הדין, ניתן יהיה להסתפק בטעם שהוא מיוחד פחות מן הרף הנוהג בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פליליים ממש בהם כלל אין צורך ב"טעם מיוחד" (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982). גישה זו מקבלת חיזוק מן העובדה כי חל ריכוך מסויים בהלכת ה"טעות המשפטית" בענייני מועדים אף בהליכים אזרחיים (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)) , וממילא יש להחיל ריכוך זה ביתר שאת במסגרת הליכי ערעור משמעתיים... אמת, המשיב פרסם את פסק הדין עם חלוף המועד להגשת הערעור אולם בכך לא מצאתי שיקול כבד משקל מספיק בכדי למנוע מן המבקשים את יומם בפני ערכאת הערעור. ההיפך הוא הנכון: בפרסום פסק הדין מימש המשיב את אינטרס ההסתמכות שלו - כמו גם של הציבור - באי הגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, שהרי לו היה מוגש ערעור במועד לא היה מפורסם פסק הדין".

5.בנסיבות המקרה, שוכנעתי כי האיחור בהגשת הערעור לבית משפט זה נובע מטעות שבדין של המערער ביחס למניין הימים הקבוע בדין להגשת ערעור. אמת, הילכו של המערער בהליך זה לא היה מובן מאליו שעה שבעת הגשת ההליך היה ספק לעניין מועד ההמצאה של פסק-דינו של בית הדין הארצי לידיו. עם זאת, עניין זה הובהר בתצהיר מטעם המערער ולפיו פסק הדין אכן הומצא לו ביום 19.3.06. במצב דברים זה, ובאין ראיה אחרת, לא מצאתי מקום לקבוע ממצאים נוספים בטענות המשיב לעניין הטעיה של בית המשפט. במצב דברים זה, איחר המערער למעשה בחמישה ימים, איחור בר משמעות, אולם לא איחור שעצם מהותו הופכת אותו לבלתי סביר. זאת ועוד: על המערער הוטל עונש משמעותי. בענייננו לא הראה המשיב מה נזק ייגרם לו המצדיק דחיית הבקשה להארכת המועד המבוקשת, ולעניין הפגיעה באינטרס הציבור, הרי שעל אף שפרסם המשיב את פסק הדין עם חלוף המועד להגשת הערעור, לא מצאתי בכך שיקול כבד משקל מספיק בכדי למנוע מן המערער את יומו בפני ערכאת הערעור (ראו החלטתי בבש"ם 8266/04 שלעיל). על כל אלו יש להוסיף, כי על אף שעל פניו סיכויי ההליך אינם מן הגבוהים שכן נימוקי ערעור נוגעים בעיקרם לבסיס הראייתי עליו מבוססות הרשעותיו של המערער, הרי שלאור כל האמור לעיל ובשים לב למהות העניין הנדון ולהיות ההליך, כאמור, מעין פלילי, שוכנעתי כי ניתן להכיר בטעותו של המערער כ"טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד הגשת הערעור נשוא ההליך שבכותרת. אשר על כן הבקשה לדחיית הערעור על הסף נדחית ובקשת המערער להארכת המועד מתקבלת.

6.התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. המועד יוארך עד ליום הגשת הערעור בפועל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. החלטה זו תישלח לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.