בש"א 7201/12 מנהל מקרקעי ישראל נ. לחקלאות בע"מ ואח' גבעת שפירא-כפר שיתופי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולחילופין להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה בבית המשפט המחוזי מרכז שעניינה זכויותיהם בנחלאות חקלאיות במשיבה 1. לאחר שהוגש על ידי המשיבים כתב תביעה מתוקן, הגישו המבקשים מצידם תביעה שכנגד אשר הסעדים שהתבקשו בגדרה הותנו בקבלת התביעה שהוגשה נגדם כאמור. ביום 22.7.2012 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' גרוסקופוף) לבקשת המשיבים והורה על מחיקת התביעה שכנגד על הסף מחמת העדר עילה, על פי הוראת סעיף 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

המשיבים מבקשים להשיג על החלטה זו, ובבקשה שהגישו ביום 9.10.2012 התבקשה על ידם הארכת מועד להגשת ערעור, ולחלופין בקשת רשות ערעור, וזאת עד ליום 6.11.2012. המבקשים ציינו בבקשתם כי נראה שעומדת להם זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אך למען הזהירות בכוונתם להגיש לצד הערעור גם בקשה למתן רשות ערעור על אותה החלטה. אשר להארכת המועד המתבקשת ציינו המבקשים כי זו נדרשת להם בשל עומס עבודה רב; כי מתבקשת הארכת מועד לתקופה קצרה; וכי היות וטרם חלף המועד להגשת הערעור (ואף לבקשה למתן רשות ערעור) לא התגבשה אצל המשיבים כל הסתמכות לעניין סופיות ההליך.

3.

ביום 10.10.2012 הוריתי כי המשיבים יגיבו לבקשה, ובגדר תגובתם יתייחסו גם לשאלת סיווגו הנכון של ההליך.

בתגובה שהגישו מתנגדים המשיבים להארכת המועד המבוקשת. לטענתם המבקשים לא פרסו בבקשתם את התשתית העובדתית במלואה ולא תמכו אותה בתצהיר. עוד הם טוענים כי ההליכים בין הצדדים החלו בשנת 2009 ואין מקום ל"משיכת הזמן" המבוצעת על ידי המבקשים וכי התנהלותם בבית משפט קמא ובהליך זה חסרת תום לב. עוד טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור, או בקשת רשות הערעור, אינם טובים באשר לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולמעשה גם מן הבקשה דנן עולה כי התביעה שכנגד הוגשה טרם זמנה וכיום אין למבקשות כל עילת תביעה נגדם.

אשר לסיווג ההליך טוענים המשיבים כי היות ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה שכנגד - ולא על דחייתה - לא נוצר מעשה בית דין, ומכאן, כך הם טוענים, כי המדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

המבקשים עוררו בבקשתם את שאלת סיווגה הנכון של החלטת בית המשפט המחוזי בה דחה את התביעה שכנגד שהגישו - "פסק דין" או "החלטה אחרת". לגישתי לא קיימת בשאלה זו כל אי בהירות. כידוע, מקום בו בית המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, הרי שמדובר בפסק-דין. בכל מקרה אחר המדובר הוא בהחלטה אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראו ע"א 2817/91 עו"ד דוד מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993)). בהתאם למבחן זה החלטה המורה על מחיקת תביעה - ממש כמו החלטה המורה על דחייתה - הרי היא פסק דין באשר היא מסיימת את הדיון באותו עניין (ראו חמי בן-נון הערעור האזרחי 159 (תשס"ד)). ההבחנה אותה ביקשו המשיבים ליצור בעניין זה נוכח העובדה שמחיקת תביעה אינה מונעת הגשתו של הליך חדש בעתיד אין לה יסוד, וכך גם אין מקום להבחין בהקשר זה בין מחיקת תביעה "רגילה" לבין מחיקת "תביעה שכנגד": "החלטה המוחקת תביעה שכנגד מסיימת את הדיון בה והיא 'פסק דין' שהערעור עליו הוא בזכות" (כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין ברע"א 449/89 עזבון המנוח צבי דגני ז"ל נ' חן (לא פורסם, 11.10.1989)).

אשר על כן, החלטת בית המשפט המחוזי למחוק על הסף את התביעה שכנגד היא בבחינת "פסק דין" ולמבקשים היתה נתונה זכות ערעור עליה בתוך 45 ימים. פסק הדין ניתן כאמור ביום 22.7.2012, ובהינתן ימי פגרת הקיץ ופגרת הסוכות המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 23.10.2012. המבקשים עותרים בפניי כאמור להארכת המועד להגשת הערעור עד ליום 6.11.2012.

4.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור ואת מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה שבפניי מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים.

הטעם המרכזי שציינו המבקשים בבקשתם - עומס עבודה - אינו בבחינת נסיבה חיצונית בלתי צפויה (השוו בש"ם 7415/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מדינת ישראל , פסקה 36 (27.2.2012)) ונראה כי דרך כלל אין בו, כשלעצמו, כדי לבסס טעם מיוחד כנדרש. עם זאת, הבקשה הוגשה שבועיים ימים טרם שחלף מועד הגשת הערעור וצודקים המבקשים בטענתם כי בנסיבות אלו וודאי שלא התגבש אצל המשיבים כל אינטרס הסתמכות בדבר סופיות ההליך. כמו כן, לא ניתן להתעלם בעיני מן העובדה שבפסק הדין עליו מעוניינים המבקשים להשיג הורה בית המשפט על מחיקת תביעה על הסף מחמת העדר עילה. סעד זה אינו ניתן כדבר שבשגרה אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן בלבד (ראו ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן , פ"ד לז(4) 721, 724 (1983)), ובנסיבות אלו ונוכח מורכבות הסוגיות שעל הפרק קיים בעיני קושי לחסום בשלב זה את המבקשים מהגשת ערעור על פסק הדין.

האיזון בין שיקולים אלו מוביל לגישתי למסקנה כי יש ליתן למבקשים ארכה מסויימת להגשת ערעור על פסק הדין, אך לא למלוא התקופה שהתבקשה על ידם. אני נעתרת אפוא לבקשה בחלקה ומורה כי המועד להגשת הערעור מוארך עד ליום 1.11.2012.

המבקשים יציינו את דבר הארכת המועד בפתח ההליך, ככל שיוגש, ויצרפו את החלטתי זו כנספח. המזכירות תתייק את ההחלטה בתיקי השופטים.

בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.