רע"א 4474/13 שרה אסולין נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרשמת השופטת נחליאלי- חיאט) בע"א 38709-12-12 מיום 19.5.13, שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת עורקבי) בת"א 58805-06 מיום 13.12.11.

רקע

ב.

כנגד המבקשת הוגשה תביעה לפינוי מדירה שבה התגוררה בחולון. לטענת המשיבה, הדירה הושכרה להורי המבקשת, ולאחר פטירתם פקע חוזה השכירות. מנגד טענה המבקשת כי היא "דיירת ממשיכה" כמשמעו של מונח זה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. נוכח הראיות שבאו בפניו בא בית המשפט (פסק דין מיום 8.5.08) לכלל מסקנה, כי המבקשת התגוררה בדירה יחד עם אמה המנוחה 3 שנים, אלא שנוכח פסק דינו של בית המשפט ברע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר חברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (לא פורסם; 2008) (להלן עניין זריהן ), יש להורות על פינויה - שכן קיבלה סיוע נוסף בתקופה הרלבנטית ממשרד השיכון. המבקשת עירערה על פסק הדין.

ג.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר שרון בע"א 1039-09מיום 27.1.10) צוין, כי בתיק מתעוררות שתי שאלות: האחת, עובדתית האם המבקשת התגוררה במשך שלוש שנים בדירה טרם פטירת אמה, שכן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי קובע, כי על "דייר ממשיך" להתגורר עם ה"זכאי" בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי; השניה, המסקנה המשפטית בענייננו נוכח עניין זריהן . צוין, כי "אם בית משפט קמא יגיע למסקנה כי המערערת לא התגוררה בדירה בתקופה הקובעת, אזי דין התביעה שהגישה המשיבה להתקבל. מאידך, רק אם יסתבר ויקבע שהמערערת התגוררה בתקופה הרלבנטית, אזי שיזקק לשאלה המשפטית". נוכח האמור השיב בית המשפט המחוזי את הדיון לבית משפט השלום לבחינת הנחוץ. בסיפת דבריו קבע, כי "בהתאם יוציא מלפניו (בית משפט השלום-א"ר) פס"ד מתוקן כפי שימצא לנכון. וכמובן ששמורה הדרך לכל אחד מהצדדים לערער בבוא היום, אם ימצא לנכון, על פסה"ד המתוקן, כולל השגות על פסק דין נשוא ערעור זה".

ביצוע פסק הדין עוכב עד למתן פסק הדין המשלים.

ד.

בפסק דין משלים מיום 13.12.11 (ת"א 58805/06) נתן בית משפט השלום דעתו לסיכומי "ביקורי המעגל" שנערכו בדירה, ונשמעו עדים שונים. נקבע כעניין שבעובדה, שהמבקשת התגוררה בדירה למעלה משלוש שנים לפני פטירת אמה המנוחה, אולם נוכח העובדה שהוכחה קבלת סיוע בשכר דירה ממקור אחר, אין לראות בה "דיירת ממשיכה". בית המשפט הורה על פינוי המבקשת מן הדירה. צוין בסיפת הדברים, כי "לאור נימוקי פסק דיני, והעובדה שביהמ"ש המחוזי הורה על החזרת פס"ד לשולחני לשם קביעות עובדתיות, הרי עשוי להשתמע מהחלטת ביהמ"ש המחוזי, כי אינו מקבל את מסקנתי המשפטית באשר לתוצאות החמורות של קבלת הסיוע. לפיכך אני מעכבת את ביצועו של פס"ד לפינוי עד להכרעה של ביהמ"ש המחוזי בעניין".

ה.

המבקשת הגישה ביום 19.12.12 ערעור על פסק הדין, ובשלב מאוחר יותר בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כן

הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה להארכת מועד. בית משפט השלום נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ביום 6.1.13. פסק הדין עוכב עד להכרעה אחרת של בית משפט של ערעור.

ו.

ביום 19.5.13 (ת' 38709-12-12) קבעה רשמת בית המשפט המחוזי נחליאלי –חיאט

בעניין הבקשה להארכת מועד כלהלן:

"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ראיתי לדחות את הבקשה. מעיון במסמכים עולה כי ב"כ המבקשת מונה לייצגה עוד בחודש אפריל 2012(!) כאשר במכתב המינוי צוין במפורש כי המינוי הוא, בין היתר, להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. חרף מועד המינוי הוגש ערעור רק ביום 19.12.12- למעלה מחצי שנה מעת מינוי ב"כ המבקש (!!!). לא מצאתי כל נימוק ענייני ממילא לא מצאתי 'טעם מיוחד' לנסיבות הגשת הערעור באיחור כה משמעותי. לציין כי הטענה לפיה הוגש ערעור עוד בחודש יולי 2012 אך 'המערכת לא קלטה את הערעור' לא נתמכה במאום (כך למשל, לא צורף אישור בדבר הגשת הערעור או כל מסמך אחר המלמד על הגשת הערעור כנטען), משכך בהעדר ראיה להגשת הערעור ביולי 2012 (אף זאת באיחור) לא ראיתי להיעתר לבקשה בהעדר כל 'טעם מיוחד' להארכת המועד להגשת הערעור ודי באמור כדי לדחות את הבקשה".

הבקשה

ז.

מכאן הבקשה הנוכחית. נטען בה, כי בפסק הדין המשלים ניתנה הוראה להעברת הדיון בתיק חזרה לערכאת הערעור, ולשם כך ניתן צו עיכוב ביצוע. נוכח לשון פסק הדין המשלים טענה המבקשת, כי סברה שההכרעה שבה באופן אוטומטי לערכאת הערעור, וכי אין צורך להגיש ערעור חדש. לאחר שהבינה כי עליה לפנות בהליך ערעור חדש על פסק הדין המשלים, פנתה ללשכה לסיוע משפטי לקבלת ייצוג משפטי- תהליך ארוך בפני עצמו. הוסף, כי המבקשת הגישה את הערעור באמצעות מערכת נט-המשפט ביולי 2012, ואולם ככל הנראה בשל תקלה טכנית לא נקלט הערעור. עוד נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים ביותר, ולהותרת פסק הדין על כנו תוצאות הרות גורל.

הכרעה

ח.

לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. אין זאת רק משום שאין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), אלא בעיקר כיון שהחלטת בית המשפט קמא היתה כמעט מחויבת בנסיבות. אכן, כדברי השופט עציוני משכבר הימים, "אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר , פ"ד כו(1) 320, 325 (1972); רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES

( לא פורסם; 2005)).

ט.

על המבקש הארכת מועד הנטל להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). דרישה זו ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן "בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הודאות והיציבות המשפטית" (בש"א 7201/12 מנהל מקרקעי ישראל ואח' נ' גבעת שפירא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (2012), מפי הרשמת בנמלך). קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה – בין היתר משך האיחור, מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסביר של מבקש הארכה; מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן סיכויי ההליך (ח' בן נון, ט' חבקין הערעור האזרחי (מה' 3-תשע"ג), עמ' 171-168). בנדון דידן בית המשפט המחוזי הבהיר כאמור, כי "בהתאם יוציא (בית משפט השלום- א"ר) מלפניו פס"ד מתוקן כפי שימצא לנכון, וכמובן ששמורה הדרך לכל אחד מן הצדדים לערער בבוא היום, אם ימצא לנכון על פסה"ד המתוקן, כולל השגות על פסק הדין נשוא ערעור זה". אף אם נקבל הטענה כי נוכח ניסוחו של פסק דין המשלים, יכלה המבקשת להבין כי אין עליה לפתוח בהליך ערעור חדש, אין בכך כל עיקר כדי להסביר את פרק הזמן הארוך מאז הבינה, לשיטתה, שעליה להגיש ערעור עד אשר זה הוגש בפועל. כפי שעולה מפסק דינה של הרשמת ומכתב המינוי של הלשכה לסיוע משפטי, למבקשת מונה עורך דין מן הסיוע המשפטי עוד באפריל 2012, ואילו הערעור הוגש כחצי שנה לאחר מכן, ללא כל טעם המצדיק זאת; כך גם מצאתי את הטענה כי ערעור הוגש, אך לא נקלט במערכת, תמוהה, מה גם שלא נמצאו לה תימוכין.

י.

לגופם של דברים ומעבר להכרח – אזכיר כי ל חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 ול חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תכלית סוציאלית מובהקת: תכלית זו משליכה גם על אופן פרשנותם של חוקים אלה ועל הזכויות הנובעות מהם. מתוך תפיסה זו באנו להכרעה בעניין זריהן , שם עמדה על הפרק השאלה מהי השפעת מאסר (והיעדרות מן הדירה כתוצאה מכך) על זכאות לדירה כ"דייר ממשיך" :

"שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה 'חתימת קבע' על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדיור בדיור הציבורי... מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין 'תפוס כפי יכולתך' ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו" ( עניין זריהן , פסקה ו').

יא.

קבענו ב עניין זריהן , כי נוכח העובדה שהמבקש דהתם לא ראה את הדירה מושא המחלוקת כמקום מגוריו הקבוע, וכן קיבל מענק כהשתתפות בסיוע שכר דירה, תוך שהוא מוסר כתובת של דירה אחרת ששכר, והצהיר כי התגורר בה, אין הוא "דייר ממשיך" בדירה מושא המחלוקת. בנדון דידן הרקע שונה, אולם על פני הדברים, מבלי לטעת מסמרות, נראה כי אין זה ראוי שמי שזכה להטבה מקופת הציבור, בדמות סיוע בדיור, יזכה להטבה מקבילה בחישוב אותה תקופה בראייתו כדייר ממשיך בדירה אחרת, בעוד אחרים ממתינים בתור עד בוש. אולם כאמור איננו

צריכים להידרש לכך במקרה שלפנינו, משהמבקשת לא חצתה את המשוכה הדיונית.

יב.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.