רע"א 3776/16 שמעון גנים נ. דרור רחל

זו הוגשה הבקשה הנוכחית לרשות הערעור.

ד.

המבקש, באמצעות בא-כוחו הנוכחי, טוען כי עורך-הדין פלוני לא יידע אותו בדבר ההחלטה נושא בקשה זו, וכי מדבריו הבין שניתנה ארכה בת 21 ימים. משלא יצר עורך-הדין פלוני קשר עמו, ומשנמצא כי משרדו סגור ומחשש כי גם 21 הימים חלפו, הגיש המבקש, באמצעות בנו, בקשה דחופה להארכת מועד, תוך שהוא מסתמך על דברי עורך הדין בנוגע להארכת המועד שניתנה. לדבריו, רק ביום 7.4.16, כשביקש להמציא לבית המשפט ייפוי כח של בא-כוחו החדש, נודע לו כי בקשת הארכה נדחתה ביום 7.3.16.

ה.

לטענת המבקש, נפל קרבן לרשלנות חמורה ולהפרת אמון מצד עורך-הדין פלוני. לדבריו, מהוות נסיבות אלה טעם מיוחד לקבל את בקשת רשות הערעור. המבקש טוען גם כי טעה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מן העובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה שלושה ימים בטרם חלוף 45 הימים להגשת הערעור. לדעת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי להתחשב גם בכך שהתשלום שתבע הוא שכר עבודה בסכום גדול, וכן כי המוניטין שלו כאיש מקצוע מוטל על הכף. המבקש מבהיר כי בעת הגשת בקשת הארכה קיבל עליו עורך-הדין פלוני את הייצוג. לחלופין, מבקש המבקש ליתן לו רשות ערעור בשל העדר ייצוג הולם. לטענת המבקש, סיכוייו לזכות בערעור גבוהים; אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו. זאת, שכן אם תידחה בקשתו להארכת מועד לא יהיה לו יומו הערעורי בבית המשפט ולא ניתן יהיה לברר את השגותיו על פסק הדין. לעומת זאת, אם תתקבל הבקשה, למשיבה לא ייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון בתשלום הוצאות. הבקשה לוותה בתצהירים מאת המבקש ובנו.

ו.

ביום 30.5.16 נתבקשה תשובת המשיבה לבקשה. לדעת המשיבה, יש לסלק את בקשת רשות הערעור על הסף ולחייב את המבקש בהוצאות, לרבות הוצאות לטובת אוצר המדינה; זאת, שכן בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 10.5.16, מעל חודשיים לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, בלא שהמבקש הגיש בצדה בקשת ארכה. לטענת המשיבה, מעיון בתוכנת ניהול התיקים "נט המשפט" עולה כי המבקש היה מודע לכך שבית המשפט דחה את בקשת ההארכה, ולמרות זאת איחר בהגשת בקשת רשות ערעור זו. לדברי המשיבה, נודע לה על הגשת הבקשה דנן רק בעקבות ההחלטה מיום 30.5.16, ורק נוכח דרישתה הועבר אליה עותק הבקשה.

ז.

גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. בין היתר, משום שהמבקש לא צירף לבקשת הארכה את הסכם שכר הטרחה שנחתם בינו לבין עורך-הדין פלוני. לחלופין ומטעמי זהירות, טוענת המשיבה כי אפילו נכונה הטענה בדבר התנהלות עורך-הדין פלוני, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. לדבריה, הלכה פסוקה היא כי תקלה במערכת היחסים שבין עורך-דין לשולחו אינה מהוה "טעם מיוחד" להארכת מועד. לשיטתה, יכול היה המבקש לבדוק בנקל האם התקבלה בקשתו או אם ניתנה החלטה בעניינו; משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. המשיבה מציינת כי המבקש הגיש במקביל להגשת הבקשה הנוכחית גם בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, בה הסתיר את העובדה שהגיש את בקשת רשות הערעור דנן. לדבריה, בית המשפט המחוזי מחק ביום 13.6.16 את הבקשה לעיון חוזר נוכח בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה. לטענת המשיבה, התנהלות זו של המבקש אינה חדשה, והוא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט בפנייתו למספר ערכאות שיפוטיות במקביל בלא ליידע על כך.

ח.

לא בלי היסוס רב החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, תוך חיוב המבקש בהוצאות.

ט.

אציין תחילה, כי הגם שעסקינן בבקשת רשות ערעור בתיק שעל פניו הוא גלגול שלישי, המדובר בהחלטה של בית המשפט המחוזי בנושא שלא עמד על הפרק בבית משפט השלום. על כך נאמר באחת הפרשות לאחר ניתוח הסוגיה (רע"א 2108/13 אלבז נ' מיטל (2013) (פסקה ו)) כלהלן: "בזהירות רבה אומר, כי יתכן שבנסיבות

חריגות (הדגשה במקור) יהא מקום לגמישות מסוימת ברוח זו, אך אין לפתוח את הדלת לרווחה בודאי לא בעומס שעל בתי המשפט, וגם אז אך בנושא שנדון לפני כן רק בערכאת ערעור"; ראו גם האסמכתאות שם. בנידון דידן, בגלל "סאגת עורך הדין" (הנתמכת עתה בתצהירי המבקש ובנו), כיון שהבקשה הראשונה להארכת מועד הוגשה במסגרת התקופה להגשת הערעור, סברתי כי יש מקום לפתוח דלת ערעורית. זאת, כדי שבנסיבות מיוחדות אלה יהיה למבקש יומו הערעורי, בלא שאביע דעה לגוף הערעור כמובן. עסקינן בערעור בזכות, וככלל נתונים לבעל דין שני ימים, יום דיוני ויום ערעורי. הדבר כרוך – אף כי לא באורח זהה – בזכות הגישה לערכאות (לעניין אחרון זה ראו ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי נ' הממונה על הגבלים עסקיים (2014) פסקה 10 לפסק דינה של השופטת חיות; עוד ראו ע"א 1091/15 רוזנפלד נ'

Dolphin Fund Limited

(13.7.16) פסקאות ס'-ס"א). לעניין זכות הערעור ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע, כי "פסק דין בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון". אמנם ד"ר ש' לוין ( תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008) 43-38) ראה אותה "לכל היותר כזכות חוקתית מוגבלת" (עמ' 43), אך גם אם מעמדה של זכות זו פחות מזה של זכות הגישה לערכאות (ראו בש"מ 6133 המרכז לאקונומיה בישראל נ' עיריית רחובות – מנהל הארנונה (2015), פסקה 7 לפסק דינו של השופט ג'ובראן), הנה כבר צוין גם, כי "כאשר קיימות אפשרויות פרשניות שונות, יש לברר את הפרשנות המקיימת את זכות הערעור על פני זו השוללתה" (ע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח נ' דן (2015), פסקה 33 לפסק דינו של השופט סולברג, והאסמכתאות שם).

י.

תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה, כי "המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור". אשר להארכת מועדים, נקבע בתקנה 528, כי

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו לטעם מיוחד משמשת נקודת איזון ראויה בין אינטרס ה"חסינות" מפני המשך ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת ערעור הן של בעל הדין הן של הציבור, לבין האינטרס של מבקש ההארכה כי עניינו יתברר (ראו למשל, רע"א 4474/13 אסולין נ' מדינת ישראל , פסקה ט' (20.8.13)). נפסק, כי על הטעמים המיוחדים שיירשמו להיות טעמים אובייקטיביים שאינם בשליטתו או בתחום ציפייתו של מבקש הארכה (כגון מוות או מחלה), ומקורם בגורם חיצוני (ראו למשל, ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904, 910 (2001), להלן עניין

ידידיה ). עוד נפסק, כי טעות כשלעצמה, גם אם תמת לב, אינה מהוה טעם מיוחד. בהקשר זה יש משמעות לשאלה האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת תקופת הזמן שנקצבה בדין להגשת ההליך המרכזי, וכן האם ידע הצד שכנגד על הכוונה להגיש את הבקשה להארכת מועד (ראו למשל, בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 10 (10.1.12)); ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד יהא אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה (עניין ידידיה , בעמוד 910). קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה, והרקמה מטבעה פתוחה, באופן מתון; בבוא בית המשפט להחליט על בבקשה להארכת מועד עליו להביא בחשבון, בין היתר, את הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, את השאלה האם ישנו הליך תלוי ועומד, את מהות ההליך, את מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד, וכן את סיכויי ההליך שלגביו מוגשת הבקשה (ראו ח' בן נון, ט' חבקין הערעור האזרחי 171-168 (מהדורה שלישית -תשע"ג)).

יא.

זאת ועוד, בשעתו כתב השופט עציוני - אל מול דבריו הנודעים של השופט ברנזון בהלכת ששון (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה , פ"ד כו(3) 477, 479 (1966)), כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" - כהאי לישנא: "אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון – מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" ( ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר , פ"ד כו (1) 320, 325 (1972)). ואכן,

"כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים 'פרוצדוראליים', וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו'מידתיים' יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי 'הפרוצדורה אינה מיטת סדום'. בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין" (דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש. ואנו הנאמן על נכסי חברת רם , פסקה 2 (31.1.10)).

אם כן, סטיה ממועדים צריך שתיבחן לגופה, על רקע הצורך לאזן בין מימושן של זכויות דיוניות לבין מחדלים דיוניים כאלה ואחרים. לעתים תינעל הדלת בשל המחדלים; לעתים תיפתח תוך "דמי כניסה" בדמות הוצאות.

יב.

בנידון דידן: המבקש אינו טוען לקיומו של אירוע בלתי צפוי או חריג שלא ניתן היה להיערך לקראתו או לאחריו, וכאמור, טעות או רשלנות של עורך דין לא הוכרו כסיבה להארכת מועד, אולם טעות של עורך דין או של בעל דין שגרמה לאיחור, אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבית המשפט ישתכנע כי היה מחדל שניתן לכפר עליו בהוצאות. לא אביע דעה על סיכויי הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, אף כי הם מכוונים במידה רבה כנגד ממצאים עובדתיים, ועל כן המשוכה אינה נמוכה.

יג.

נתתי אל לבי, בסופו של יום, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך 45 הימים הקבועים בדין להגשת ערעור, וזאת ביום 25.2.16, לאחר שפסק הדין ניתן ב-13.1.16. לפיכך, אינטרס ההסתמכות של המשיבה לא נפגע ממשית, שכן הבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הערעור; אף נכתב במסגרת הבקשה כי ייצוגו של המבקש טרם הוסדר הלכה למעשה. בנסיבות אלה, דומה שלא היה מקום לנעול את שעריו של בית המשפט המחוזי בפני המבקש, אפילו חטא בסדרי הדין, וניתן היה להאריך את המועד להגשת הערעור כדי לאפשר לו לממש את זכותו לערער על פסק הדין; ראוי היה להתנות את מתן הארכה בפסיקת הוצאות. איני מביע דעה על האפשרות שבידי המבקש להתדיין עם עורך הדין פלוני.

יד.

על יסוד כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה נשוא ענייננו להתקבל כך שתתאפשר הגשת הערעור; המבקש יגיש את ערעורו בבית המשפט המחוזי עד ליום 6.9.16.

טו.

בנסיבות העניין, נוכח התנהלות המבקש כאמור, יחויב בהוצאות בשכר טרחתו של בא כוח המשיבה בסך כולל של 6,000 ₪ בלא קשר לתוצאות הערעור בבית המשפט המחוזי. סכום זה ישולם מן העירבון שהופקד בבית משפט זה.