ע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ. סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חב

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

שתי חברות, הן המערערות בהליכים שבכותרת, הגישו תביעות חוב לנאמן על נכסיה של חברה המצויה בהקפאת הליכים. תביעות אלה הוגשו בתוך המועד שנקבע להגשת תביעות חוב, דא עקא, הן לא היו ערוכות לפי הוראות סעיף 76 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, משלא אומתו בתצהיר ערוך כדין ומשלא צורפו להן מסמכים להוכחת החוב. לכן הודיע הנאמן למערערות על דחיית תביעות החוב. הנאמן לא ראה לשנות מהחלטתו גם כששיגרו לו המערערות מסמכים בדמות אוסף של העתקי חשבוניות ושיקים. כעבור זמן-מה הגישו המערערות תביעות חוב חדשות, והפעם – כשהן מאומתות בתצהיר ומצורפים להן מסמכים להוכחת החוב. יצוין כי המערערות לא הגישו, בצמוד להגשת תביעות החוב החדשות/המשופרות, בקשה להארכת מועד, זאת חרף העובדה שהזמן להגשת תביעות חוב חלף-עבר זה מכבר. בנסיבות אלה הודיע הנאמן כי אינו מקבל את תביעות החוב החדשות.

המערערות השיגו על החלטת הנאמן לפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעורים (החלטת כבוד סגן הנשיא ג' גינת ). נקבע כי אין פסול בהחלטות הנאמן. הובהר כי אימות תביעות חוב בתצהיר אינו עניין של מה בכך שכן התצהיר הוא "האמצעי המינימאלי" הנדרש כדי שהנאמן יוכל לקיים את הבירור. עוד צוין כי הגשת תביעות חוב במועד אף היא עניין מהותי, בפרט לאור ההשפעה על זכויות הנושים האחרים ובעלי העניין בחברה, ועל האפשרות להגיע לכדי הסדר. בית המשפט הדגיש עוד כי הנאמן אינו משמש בתפקיד יועץ לנושים, כיצד להגיש תביעות חוב, וכי חזקה על המערערות, המנהלות עסקים בהיקף נרחב, שקיבלו ייעוץ מקצועי ויכולות היו, ככל הנדרש, לברר מבעוד מועד כיצד יש להתנהל מול חברה בהקפאת הליכים. סוף דבר, נפסק כי החלטות הנאמן מעוגנות בדין ואין להתערב בהן.

2.

על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הגישו המערערות את שני הערעורים שבכותרת. יש לדחות את הערעורים.

טעמיו של בית המשפט המחוזי, שאימץ את החלטותיו של הנאמן, מקובלים עלינו לגמרי. כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים "פרוצדוראליים", וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו"מידתיים" יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום". בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין.

3.

בענייננו, תביעות החוב הוגשו לראשונה ללא תצהיר ערוך כדין. תקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 קובעת כי " תביעת חוב תיערך לפי טופס 21, תאומת בתצהיר של הנושה או של מי שהוא הרשה ותוגש לכונס הרשמי או לנאמן, אם נתמנה ...". לתביעה גם לא צורפו אסמכתאות הולמות לאימות החוב (ראו הדרישה בתקנה 76(ב) לתקנות). יצוין כי גם כאשר שיגרו המערערות מסמכים מסוימים לנאמן, לאחר שהודע להם כי התביעה נדחית בשל שאינה ערוכה לפי תקנה 76(א) ובשל היעדר מסמכים מספקים, הן לא ראו לנכון לתקן את המחדל שבאי-צירוף תצהיר כדין. הן גם לא ביקשו לתקן את תביעת החוב. אם בכל אלה לא די, המערערות הגישו מאוחר יותר – חודשיים וחצי לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב – תביעות חוב חדשות, הפעם ערוכות כדין, אך זאת ללא בקשה להארכת מועד. לעניין זה מורה תקנה 76(ג)

כי " בקשת נושה להארכת מועד להגשת תביעת חוב תוגש לכונס הרשמי או לנאמן, אם נתמנה, ויפורטו בה הנימוקים לבקשתו; הבקשה תאומת בתצהיר ותצורף לה תביעת החוב".

4.

בנסיבות אלה, לא הייתה כל חובה לנאמן למחול על המחדלים המהותיים ו"להתאמץ" לבוא לקראת המערערות תוך הנחייתן לגבי "מקצה השיפורים" הדרוש לפי הדין המפורש. בוודאי כך כאשר המערערות לא ראו צורך ליתן הסברים הולמים ולהגיש בקשות מתאימות, אלא פעלו בשיטת "שלח לחמך על-פני המים", וכאשר "תביעות החוב" שהגישו בתוך המועד הקצוב היו חסרות באופן שהפך אותן ללא יותר מדרישות בעלמא. אכן, ניתן לצפות כי נושה או בעל-דין שמסתבר לו כי נפל פגם בהליך שיזם, ימהר וינסה לתקן את המעוות, תוך הגשת בקשה מנומקת לגורם המחליט. פנייה תכופה ומנומקת כזו עשויה להעיד על תום-הלב של אותו בעל-דין ועל רצונו הכן להעמיד דברים על דיוקם ועל תיקונם. אלא שלא כך פעלו המערערות בענייננו, ועל כן קשה להטות אוזן קשבת לקובלנתן באשר לדרך ה"פאסיבית", נטולת היוזמה, שלדעתן אפיינה את התנהלות הנאמן. בנסיבות העניין בית המשפט המחוזי הבהיר, הבהר היטב, כי אין להן למערערות אלא להלין על עצמן. אין סיבה שבית משפט זה יתערב בכגון דא.

הערעורים נדחים. כל אחת מן המערערות תשלם לנאמן שכר טרחת עורך-דין בסכום של 15,000 ש"ח (סך-הכל 30,000 ש"ח).

המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.