ע"א 5608/18 אילן שרעבי נ. ברנע מאיר עו"ד

1.

מהו המועד שבו נדרש משיב להליך ערעורי להעלות טענה כי ההליך שהופנה נגדו הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין והאם עליו לעשות כן בהזדמנות הראשונה? מהו המשקל שיש לתת לאיחור בהגשת בקשה למחיקה של ערעור על הסף בטענה כי הוא הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין? שאלות אלה התעוררו במקרה דנן, בגדר שתי בקשות שהוגשו על ידי בעלי הדין: בקשת המערער למתן סעדים שונים בשל אי הגשת סיכומי המשיב במועד (להלן: בקשת המערער ) ובקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו (להלן: בקשת הסילוק ).

2.

הרקע העובדתי הדרוש לענייננו הינו כדלקמן: המערער הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד כתב תביעה כנגד המשיב אשר שימש בעבר כעורך-דינו. ביום 20.6.2018 ניתן על-ידי רשם בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ש' סרחאן ) פסק דין המורה על מחיקת כתב התביעה בשל אי תשלום האגרה בהליך. ערעור על פסק דינו של כב' הרשם, הוא הערעור שבכותרת, הוגש לבית משפט זה ביום 24.7.2018 ונקבע לדיון בפני מותב תלתא אשר עתיד להתקיים ביום 10.6.2019. בהתאם לצו סיכומי הטענות מיום 25.10.2018 ולהחלטות שניתנו במסגרת בקשות להארכת מועד, היה על המשיב להגיש את סיכומי טענותיו בערעור עד ליום 17.3.2019. המשיב לא הגיש את סיכומיו במועד ועל רקע זה הגיש המערער (שאינו מיוצג) בקשה "לחייב את המשיב בדין מלוא סך כתב הערעור לנוכח העובדה שהמשיב אינו עומד במועדים". ביום 26.3.2019 קבעתי כי המשיב ישיב לבקשה עד ליום 7.4.2019. ייאמר כבר עתה כי לא מצאתי ממש בטרוניותיו של המערער באשר למתן ההחלטה המאפשרת למשיב להתייחס לבקשת המערער שכן ככלל יש לאפשר לבעל הדין שכנגד להתייחס לבקשה מסוג זה. מכל מקום, המשיב בחר שלא להשיב לבקשת המערער ותחת זאת הגיש ביום 7.4.2019 בקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת האיחור שנפל, לטענתו, בהגשת ההליך. לטענת המשיב, ניתן להגיש ערעור על החלטה של רשם בתוך 20 ימים מעת מתן ההחלטה ואילו בענייננו הוגש הערעור כשבועיים לאחר חלוף מועד זה.

3.

עיינתי בטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הסילוק להידחות, משלא נפל איחור בהגשת הערעור לבית משפט זה. אכן, בהתאם לתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ), בעל דין המעוניין להשיג על "החלטה אחרת" שניתנה על ידי רשם רשאי להגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט שבו מכהן הרשם בתוך עשרים ימים מעת מתן ההחלטה. אלא שבענייננו ובניגוד לטענת המשיב אין מקום לסווג את ההחלטה השיפוטית שניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי כ"החלטה אחרת" אלא כ"פסק דין". בפסק הדין הורה כב' הרשם על מחיקת הערעור מחמת אי-תשלום אגרה. החלטה שיפוטית מסוג זה מהווה "פסק דין" לעניין הליכי הערעור (רע"א 423/16 שפירו נ' משטרת ישראל (15.3.2016); רע"א 2660/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (4.9.2011); ולדרך ההשגה על החלטה של סילוק תביעה על הסף ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 119 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )), ומכאן שדרך ההשגה על פסק הדין, אם ניתן על ידי רשם בית המשפט המחוזי, היא על דרך של הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984; וראו עוד בש"א 2840/16 איליאייב נ' רוזנברג שירותי חקירות ואבטחה בארץ ובחו"ל , פיסקה 5 (17.7.2016)). כידוע, המועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם הוא ככל ערעור על פסק דין (ראו, ע"א 2251/00 מלחיס נ' גובס

(22.10.2000)) – היינו 45 ימים – ומשהערעור דנן הוגש בתוך

מסגרת הזמנים הקבועה בדין להגשת ערעור בזכות לבית משפט זה לא מצאתי ממש בטענה כי הערעור הוגש באיחור. אשר על כן דין בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף – להידחות.

4.

לצד מסקנה זו ראיתי לנכון להתייחס גם לעיתוי הגשת הבקשה לסילוק על הסף

ולוּ לצורך קביעת ההוצאות שיש לפסוק בגין הגשתה. כפי שצוין, הערעור שבכותרת הוגש ביום 24.7.2018. עם הגשת הערעור עתר המערער לפטור מהפקדת העירבון. ביום 25.7.2018 הורתה כב' הרשמת ש' עבדיאן

למשיב להשיב לבקשה. תשובה כאמור לא הוגשה וביום 16.9.2018 ניתן פטור מהפקדת העירבון כמבוקש. ביום 11.10.2018 נשלח לצדדים זימון לדיון בערעור בפני מותב תלתא הקבוע בשלב זה לחודש יוני 2019. בהמשך ניתן ביום 25.10.2018 צו סיכומי הטענות וביום 18.11.2018 הוארך המועד להגשת סיכומי הצדדים. על פי ההחלטה בבקשה הארכה נדרש המשיב להגיש את סיכומיו עד ליום 17.3.2019. בכל אותה תקופה ולמעשה עד ליום 7.4.2019 – דהיינו במשך למעלה משמונה חודשים מעת הגשת הערעור – לא העלה המשיב כל טענה כי ההליך הוגש באיחור.

5.

איזו נפקות יש ליתן לעובדה שהבקשה לסילוק על הסף – בטענה כי הערעור הוגש באיחור – הוגשה בחלוף למעלה משמונה חודשים מעת הגשת הערעור, לאחר הגשת סיכומי המערער, ותחת הגשת סיכומי המשיב חרף החלטה שיפוטית המורה לו לעשות כן? דומני כי מקום בו סבור בעל דין כי נפל איחור בהגשת הליך ערעורי נגדו מצופה ממנו כי יעלה טענתו זו בהזדמנות הראשונה ובסמוך להמצאת כתב הערעור, אלא אם קיימים טעמים המצדיקים את העלאת טענה זו במועד מאוחר יותר. עיכוב לא מוצדק בהעלאת טענה כגון דא מעורר קשיים בשני היבטים מרכזיים. ההיבט הראשון מתמקד בעניינם של כלל המתדיינים; ההיבט השני מתמקד בעניינם של הצדדים להליך המסוים ובהתנהלותם הדיונית.

6.

אשר לעניינם של כלל המתדיינים

–

עיכוב בלתי מוצדק בהעלאת טענה בדבר איחור בהגשת ההליך עלול להוביל לניצול לא מיטבי של זמן שיפוטי יקר ערך בטיפול בהליך שייתכן שיש לסלק על הסף. כך, לעתים קרובות נדרשת ערכאת הערעור לדון בסוגיות מקדמיות שונות בערעור מיד לאחר הגשתו (והמקרה שלפנינו יוכיח כמפורט בפיסקה 4 לעיל) כגון: הידרשות לשאלת גובה העירבון ומועד הפקדתו; הכרעה בבקשות לפטור מאגרה ומעירבון או להפחתתם; טיפול בסוגיות הנוגעות לדרכי המצאת כתבי הטענות; הוצאת צו סיכומי טענות לרבות קביעת מועד הדיון; טיפול בבקשות ארכה להגשת סיכומים; מתן החלטות בבקשות מקדמיות נוספות (כגון בקשה להוספת ראיה ולפטור מהתייצבות לדיון); ועוד. הנה כי כן מעת הגשת ההליך הערעורי ועד לשמיעתו בפני הרכב מושקע זמן שיפוטי בלתי מבוטל. במקרה בו ההליך הערעורי הוגש מלכתחילה באיחור כך שאין למעשה מקום לבררו, זמן שיפוטי יקר ערך זה יכול היה להיות מנוצל לטיפול בהליכים ערעוריים אחרים שהוגשו בתוך המועד הקבוע בדין. בהתחשב בכך, ככלל מצופה מבעל דין אשר סבור כי נפל איחור בהגשת הליך ערעורי נגדו להעלות טענתו זו בהקדם וללא דיחוי (ולעניין חובתו של בעל דין בהליך האזרחי לסייע לבית המשפט "לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן" ראו תקנות 3 ו-4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 הצפויות להיכנס לתוקף ביום 2.2.2020 (להלן: תקנות סדר הדין החדשות )). להשלמת התמונה אציין כי מזכירות בית משפט זה נוהגת ככלל לדחות מן המרשם הליכים ערעוריים שהוגשו בחלוף המועד הקבוע בדין וזאת בהתאם לסמכותה מכוח סעיף 1 להנחיית נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010 בנושא "נוהגים במזכירות בית המשפט העליון" (וראו גם סמכויותיו של "מזכיר משפטי" בתקנה 33(א) לתקנות סדר הדין החדשות). עם זאת השאלה אם הליך הוגש באיחור אינה תמיד פשוטה ולעתים היא טעונה בירור עובדתי (לדוגמה, אם המערער טוען כי פסק הדין מושא הערעור הומצא לו באיחור). על כן, מצופה מהמשיב שיסייע לבית המשפט לקדם את התנהלותו של ההליך ולהעלות את טענתו בדבר איחור בהגשת ההליך בהזדמנות הראשונה.

7.

אשר לעניינם של הצדדים להליך

– כידוע ערכאת הערעור רשאית להורות על הארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מקום בו התקיימו "טעמים מיוחדים" המצדיקים זאת (ראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין וראו גם תקנה 176(ב) סיפה לתקנות סדר הדין החדשות). אחד השיקולים המרכזיים בבחינתה של בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מתמקד במידת הסתמכותו של בעל הדין שכנגד על סופיות ההחלטה השיפוטית מושא ההליך הערעורי. אכן, "הדרישה ל'טעם מיוחד' כתנאי להארכת מועד נובעת [..] מכך שבחלוף התקופה מתגבשת אצל בעל הדין שכנגד הסתמכות על סופיות ההליך, המקנה לזוכה מעין חסינות מפני פתיחת העניין מחדש" (ראו בן-נון וחבקין , בעמ' 164). על רקע זה אף קיימת הבחנה בין בקשות למתן ארכה המוגשות בתוך

התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך הערעורי – שאז ההנחה היא כי טרם התגבש

אצל המשיב אינטרס הסתמכות לגיטימי על סופיות פסק הדין, לבין בקשות למתן ארכה המוגשות בחלוף

התקופה הקבועה בדין – שאז ההנחה היא כי כבר התגבש

אצל המשיב אינטרס הסתמכות כאמור (ראו לעניין זה, רע"א 3776/16 גנים נ' רחל , פיסקה י' (15.8.2016)). ואולם, דומה כי לשיקול שעניינו הסתמכותו של המשיב על סופיות פסק הדין יש גם "תאריך תפוגה". זאת, במובן זה שככל שחולף זמן ממושך מעת הגשת הערעור והמשיב בוחר משיקוליו שלו (וללא טעם המצדיק זאת) שלא

להעלות טענה כלשהי בדבר הגשת ההליך באיחור, הולך ופוחת משקלו של השיקול שעניינו הסתמכותו של המשיב על סופיות ההחלטה השיפוטית באופן שיכול להצדיק, הלכה למעשה, מתן הארכת מועד להגשת ההליך הערעורי (בדיעבד). עוד יודגש, כי בבחינת עניינם של הצדדים יש ליתן את הדעת גם למשך האיחור הנטען בהגשת ההליך וברור כי אין דינו של איחור בן מספר ימים לבין איחור ממושך יותר. בנוסף, וכפי שציינתי לעיל, השלבים המקדמיים של הדיון דורשים לעיתים קרובות הקצאת משאבים גם מבעלי הדין עצמם, אם בהגשת בקשות מקדמיות שונות, אם בגיוס הכספים לתשלום האגרה והפקדת העירבון, ואם בהגשת הסיכומים. הגשת בקשה למחיקת הליך ערעורי על הסף בשיהוי גורמת אפוא גם להקצאת משאבים מיותרת מטעם הצדדים עצמם ועשויה לעמוד בניגוד לחובת תום הלב הדיונית המוטלת עליהם.

8.

הקשיים האמורים מלמדים אפוא כי יש להעלות טענה של איחור בהגשת ההליך בהזדמנות הראשונה. דומה כי טענה מקדמית מסוג זה נמנית עם סוגי ההחלטות שעל פי מהותן יש להעלות בהזדמנות הראשונה, הן משיקולים הנוגעים לניצול זמנו היעיל של בית המשפט ולמניעת פגיעה בכלל המתדיינים, הן משיקולים המתמקדים בהתנהלותם של הצדדים להליך עצמו. בין סוגי הטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונה ניתן למנות, לדוגמה, בקשה לפסלות שופט (ראו למשל, ע"פ 7866/15 כהן נ' עיריית אשדוד , פיסקה 6 (19.11.2015)); טענת התיישנות (סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958); טענת חוסר סמכות מקומית (ראו מבין רבים ע"א 6010/99 עו"ד ששון, כמנהל המיוחד של חברת תבור, תעשיות שיש בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד נו(1) 385, 395-394 (2001); ולעיתוי שבו יש להעלאות טענת חוסר סמכות עניינית ראו, רע"א 5462/14 ברזלי נ' ברזילי , פיסקה 4 (11.9.2014)); טענה של מעשה בית-דין (ראו למשל, ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נחום , פיסקה 8 (2.1.2006) והאסמכתאות שם ); טענה לעיכוב הליכים בשל קיומו של הסכם בוררות (ראו רע"א 2428/13 אנקונינה נ' נוראלי , פיסקה 8 (13.6.2013); וטענה הכופרת בהרשאה של עורך-דין לייצג צד לערעור (ראו, ע"א 741/78 "נפית" השקעות ופתוח בע"מ נ' הוניגווקס (9.12.1979)).

9.

ואכן בית משפט זה עמד בעבר על החשיבות שבהעלאת טענה של איחור בהגשת ההליך בהזדמנות הראשונה (ראו לדוגמה, ע"א 1948/15 JSC VTB BANK נ' מרגוליס , פיסקה 11 (6.3.2017) שם קבע כב' השופט צ' זילברטל כי יש לדחות לגופה טענה להגשת הליך באיחור וכי מכל מקום יש לזקוף לחובת המשיב את העובדה שטענת האיחור לא הועלתה בהזדמנות הראשונה; ע"א 1245/08 קדאי נ' ברמד קיבוץ עברון

(8.3.2009) שם קבע כב' הרשם (כתוארו דאז) י' מרזל כי המשיבים שטענו לאיחור בהגשת ההליך לא הראו כי הסתמכו על האיחור, בייחוד שעה שהבקשה הוגשה בחלוף עשרה חודשים מהגשת ערעור; וע"א 20/09 אלחראיירי נ' פיאלה

(6.4.2010) (להלן: עניין אלחראיירי ) שם קבעה כב' הרשמת (כתוארה אז) ד' כהן-לקח כי הבקשה למחיקת הערעור על הסף הוגשה 13 חודשים לאחר הגשת הערעור בלא שהוצג הסבר ממשי לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה).

10.

מהו המשקל שיש לתת לאיחור בהעלאת טענה לפיה הליך ערעורי הוגש שלא לפי המועדים הקבועים בדין? אף במקרים שבהם הטענה כי הליך ערעורי הוגש שלא בהתאם למועדים הקבועים בדין הינה מבוססת סבורני כי עיתוי הגשת הבקשה עשוי להטות את הכף לעבר דחייתה (ראו והשוו, עניין אלחראיירי ). במקרים שבהם אין ממש בטענת האיחור, עיתוי הגשת הבקשה עשוי להשליך על גובה ההוצאות שיוטלו על המשיב-יוזם הבקשה. מובן כי את המשקל שיש לתת לאיחור בהעלאת טענת הסף יש לבחון בהתחשב במכלול נסיבות העניין, וביניהן: משך האיחור בהגשת ההליך הערעורי; מידת האיחור בהגשת הבקשה לסילוק על הסף; האם הושקעו משאבים שיפוטיים או משאבים מטעם הצדדים עד להגשת הבקשה לסילוק על הסף וככל שכן – מידת היקפם של המשאבים שהושקעו; האם מדובר בערעור בזכות או בערעור ברשות; מה מידת סיכוייו של ההליך הערעורי; וכדומה. עוד אבהיר כי קיימים מקרים שבהם עשויה להיות הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה לסילוק על הסף כמו למשל מקרים שבהם כתב הערעור הומצא למשיב באיחור; במקרים שבהם העובדות העומדות בבסיס טענת האיחור נודעו למשיב בשלב דיוני מתקדם; או במקרים שבהם ערכאת הערעור קבעה סדרי טיפול מיוחדים בערעור (למשל מקום בו נקבע דיון מקדמי בערעור). ברי כי אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים וכל מקרה ייבחן לפני נסיבותיו.

11.

ומן הכלל אל הפרט – בענייננו משקבעתי כי אין ממש בטענת האיחור הרי שיש ליתן משקל ממשי לעיתוי הגשת בקשת הסילוק בפסיקת סכום ההוצאות בגין הגשתה (כמו גם לעובדה שהמערער נאלץ להגיש שתי בקשות מטעמו לאחר הגשת הבקשה לסילוק על הסף). בהקשר זה לא מצאתי כל הצדקה לכך שבקשת הסילוק הוגשה בחלוף למעלה משמונה חודשים מעת הגשת הערעור; לאחר שהוגשו סיכומי המערער; כאשר הדיון בערעור קבוע במועד קרוב; ותחת הגשת סיכומי המשיב במועד שנקבע בצו סיכומי הטענות, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד, תוך שהמשיב עושה למעשה דין לעצמו.

12.

תוצאות הדברים היא שדין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. חרף מחדלו של המשיב באי-הגשת סיכומים כאמור לא מצאתי הצדקה להיעתר לסעדים שנתבקשו על ידי המערער בגין אי-הגשת הסיכומים (לסעדים האפשריים בגין אי הגשת סיכום טענות במועד ראו תקנות 448(ג) ו-450(2) לתקנות סדר הדין).

בנסיבות העניין, לנוכח מועד הדיון הקרוב ועל מנת לאפשר לשופטים אשר יישבו בדין להכריע במחלוקות כאשר טענות כל הצדדים פרושות בפניהם, דומני כי התוצאה הראויה והמאוזנת היא הארכת המועד להגשת סיכומי המשיב, מן הצד האחד, תוך השתת הוצאות ממשיות על המשיב בגין התנהלותו הדיונית, מן הצד השני.

אשר על כן, המועד להגשת סיכומי המשיב מוארך בזאת עד ליום 9.5.2019. המערער רשאי להגיש סיכומי תשובה מטעמו (אם הוא חפץ בכך) עד ליום 23.5.2019.

המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 3,000 ש"ח.

החלטה זו תתוייק בתיקי השופטים.