פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"א
2840/16
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקשת:
מריה איליאייב
נ ג ד
המשיבים:
1.
רוזנברג שירותי חקירות ואבטחה בארץ ובחו"ל
2. חיים שילוח
3. רחמים רפיאלוב
בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך
החלטה
1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי ד' טפרברג מיום 30.12.2015 בת"א 10866-11-14, בגדרו נמחקה תובענת המבקשת כנגד המשיבים מחמת אי תשלום אגרה (להלן: פסק הדין ). המשיב 1 מתנגד לבקשת הארכה.
2.הרקע העובדתי בקליפת אגוז: בחודש נובמבר 2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה כספית כנגד המשיבים, שעניינה בפסק דין אשר ניתן נגדה לפני שנים ארוכות כתוצאה מהליך המצאה שבוצע בתרמית, כך על פי הנטען. בגדר התובענה עתרה המבקשת לפטור מתשלום אגרה. ביום 19.11.2015, כשנה לאחר הגשת התובענה ולאחר מספר לא מבוטל של החלטות קודמות, דחה בית המשפט את בקשת הפטור. משהאגרה לא שולמה תוך המועד שנקבע, נתן בית המשפט ביום 30.12.2015 פסק דין המוחק את התובענה. פסק הדין הומצא לידי המבקשת ביום 12.1.2016.
ביום 24.1.2016 הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בפסק הדין, וזו נדחתה בו ביום. ביום 24.2.2016 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"ר 53033-02-16). בהחלטתה מיום 14.3.2016 קבעה כב' השופטת ע' זינגר כי דרך ההשגה הנכונה על פסק הדין הינה הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון, ובהמשך לכך נמחק הערעור על פסק הדין. אי לכך, ניסתה המבקשת להגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ואולם מזכירות בית המשפט דחתה את הערעור מן המרשם. ביום 6.4.2016 הגישה המבקשת את בקשת הארכה שלפניי, ואף צירפה לה את כתב הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו.
3.המבקשת טוענת כי הגישה את בקשת הארכה "לשם הזהירות בלבד", וזאת מאחר שלשיטתה המועד להגשת ערעור לבית משפט זה נמנה מן היום שבו הומצאה לה החלטת כב' השופטת זינגר מיום 14.3.2016. המבקשת אף ציינה כי היא סבורה שצדקה בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, אך פנתה לבית משפט זה בעקבות החלטתה של כב' השופטת זינגר.
4.לאחר שבחנתי היטב את בקשת הארכה, את כתב הערעור (על נספחיו) ואת תגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת.
5.כפי שציינה כב' השופטת זינגר בהחלטתה מיום 14.3.2016, החלטה המוחקת ערעור מחמת אי תשלום אגרה מהווה פסק דין (רע"א 423/16 שפירו נ' משטרת ישראל
(15.3.2016); רע"א 2660/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (4.9.2011); ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי 119 (מהדורה שלישית, 2012)). לפיכך, הדרך להשיג על החלטה כאמור הניתנת על ידי רשם בית משפט מחוזי היא באמצעות הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984). זאת ואף זאת: המועד להגשת ערעור על פסק הדין נמנה מיום 12.1.2016, מועד המצאת פסק הדין לידי המבקשת. העובדה שהמבקשת טעתה והגישה את הערעור לערכאה הלא נכונה, כמו גם ההחלטה אשר ניתנה בגדרו של אותו הליך שגוי, אינן מאריכות את המועד האמור. יוצא איפוא, כי המועד האחרון להגשת הערעור לבית משפט זה חל ביום 28.2.2016. לפיכך, נדרשת המבקשת להרים את הנטל להוכחת קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הערעור (לאמות המידה החלות ביחס להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים ראו למשל, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה
(10.12.2013)) .
6.האם הרימה המבקשת את הנטל האמור? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כך, נוכח משקלם המצטבר של השיקולים הבאים:
ראשית , המועד האחרון להגשת הערעור חל כאמור ביום 28.2.2016, ואילו בקשת הארכה הוגשה ביום 6.4.2016 (אם כי עובר להגשת הבקשה ניסתה המבקשת להגיש את הערעור גופו וסורבה על ידי המזכירות, כמפורט לעיל). עסקינן איפוא באיחור ניכר של למעלה מחודש ימים לאחר חלוף המועד.
שנית , בקשת הארכה הוגשה באופן לקוני, ללא פירוט כלשהו באשר לנסיבות אשר הובילו את המבקשת להגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי, תחת הגשתו לבית משפט זה, וללא שנתמכה בתצהיר. גם אם אניח שהדבר אירע מחמת טעות ביחס לדין החל, הרי שבהיעדר פירוט מינימלי לגבי המאמצים אותם עשתה המבקשת על מנת לברר את אופן הגשת ההליך - אין בידי לקבוע כי מדובר בטעות שהייתה בלתי נמנעת באורח סביר (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)). ודוק: אדם הבוחר לייצג את עצמו חלף פנייה לייצוג משפטי, נוטל על עצמו סיכון שמא ינקוט הליכים באופן שאינו תואם את סדרי הדין, על התוצאות הנלוות לכך (בש"א 4254/10 שונג נ' ריצ'רדס (13.6.2010); בש"א 927/12 עסיס עסקים יקדמו ספורט נ' האגודה למען מכבי רמת גן (26.2.2012)).
במאמר מוסגר אציין, כי יש לתמוה על כך שהמבקשת הגישה את הערעור לבית המשפט המחוזי בסמוך ליום הארבעים וחמישה לאחר המצאת פסק הדין לידיה. כך, שכן אם טעתה לסבור שההחלטה המוחקת את ההליך הינה "החלטה אחרת" עליה יש לערער לפני שופט מחוזי, הדעת נותנת כי היה עליה להגיש את הערעור תוך פרק הזמן הקבוע בדין לשם כך, היינו עשרים ימים (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, ותקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
שלישית , סיכוייו הלכאוריים של הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר. דומני כי בנסיבות העניין יש ליתן לנתון זה משקל בלתי מבוטל.
7.נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"א
בתמוז התשע"ו (17.7.2016).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם