בש"א 2058/18 דוד פישר נ. דגנית עין בר תעשיית מזון ואפיה

ההליך שבכותרת הועבר לטיפולי היום וזאת בשל חילופים בלשכת הרשמים.

עיינתי עיין היטב במסמכים שבתיק ובטענות הצדדים. אכן, ניתן לתהות מדוע לא יכולים היו המבקשים להגיש את הודעת הערעור במועד הקבוע בדין, ולדחות את הגשתה של הבקשה להוספת ראיות למועד מאוחר יותר. זאת, שהרי ממילא - וגם אם הודעת הערעור הייתה מוגשת בד בבד עם הבקשה להוספת ראיות - לא היו המערערים רשאים להתייחס בגדרה לראיות הנוספות. עוד אציין, כי עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה שהוא מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות, שבהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. גם נתון זה שוקל כנגד קבלת בקשת הארכה.

מן העבר השני, יש ליתן

משקל ממשי לכך שבקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור (וזאת בניגוד לטענת המשיבה). ממילא לא יכולה הייתה להתגבש אצל המשיבה

הסתמכות לגיטימית על סופיותו של פסק הדין (לעניין המשקל הנכבד הניתן לשיקול זה ראו למשל, רע"א 3776/16 גנים נ' רחל (15.8.2016)). עוד יש להביא בחשבון כי מדובר בערעור בזכות, להבדיל מבקשת רשות ערעור, ובכגון דא יש ליתן משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות. אף מהות ההליך, העוסק בבית המגורים של המבקשים, שוקל לעבר מתן ארכה. לכל אלה יש להוסיף כי משך הארכה אשר התבקשה - שבועיים ימים - אינו ארוך מאד (והמבקשים אכן הגישו את הודעת הערעור במועד שננקב על ידם); וכי גם אם אופן התנהלותם של המבקשים אינו משביע רצון, לא התרשמתי כי הוא נבע מזלזול בבית המשפט או מחוסר תום לב .

משאיזנתי בין השיקולים הנוגדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא היעתרות לבקשה להארכת מועד, תוך חיוב המבקשים בהוצאות בסך 1,500 ש"ח לטובת המשיבה (לאיזון מעין זה ראו עניין גנים לעיל).

המזכירות תפתח תיק מתאים ותתייק בו את הודעת הערעור ואת החלטתי זו.