עע"מ 5378/14שרה אסולין נ. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון

השופט ע' פוגלמן :

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ק' ורדי ) דחה על הסף את עתירת המערערת להכיר בה כדיירת ממשיכה לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק ). לכך מכוון הערעור שלפנינו.

1.

אמה של המערערת, שהייתה צד לחוזה שכירות עם חברת "עמידר" שנחתם בשנת 1973, נפטרה בשנת 2006. באותה שנה החליטה ועדת האכלוס העליונה במשרד הבינוי והשיכון לדחות את בקשת המערערת להקנות לה זכויות חוזיות בדירה שהייתה מושכרת לאימה, הן בשל כך שלא התגוררה עם האם שלוש שנים לפני פטירתה, הן בשל קבלת סיוע בתשלום שכר דירה בגין דירות אחרות במועד הרלוונטי. בסופם של הליכי פינוי בבית המשפט האזרחי נקבע (לאחר דיון בערעור והחזרה לדיון בבית משפט השלום) כי הגם שלא ניתן לשלול את טענת המערערת כי התגוררה בדירה למשך פרק זמן המאפשר הקניית זכויות לפי החוק, יש להורות על פינויה, שכן קיבלה סיוע בתשלום שכר דירה במהלך אותה תקופה. בקביעה זו נסמך בית משפט השלום על הכרעת בית משפט זה ברע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12.5.2008) (להלן: עניין זריהן ). כשנה לאחר מכן, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה נוכח פרק הזמן הארוך שחלף מאז פסק הדין של בית משפט השלום, כמו גם מעת מינוי בא כוח המערערת כמייצגה. על החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות לערער לבית משפט זה אשר נדחתה, בהעדרו של טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך (רע"א 4474/13 אסולין נ' מדינת ישראל (20.8.2013)). למעלה מן הצורך, הוסיף כב' השופט א' רובינשטיין וציין: "על פני הדברים, מבלי לטעת מסמרות, נראה כי אין זה ראוי שמי שזכה להטבה מקופת הציבור, בדמות סיוע בדיור, יזכה להטבה מקבילה בחישוב אותה תקופה בראייתו כדייר ממשיך בדירה אחרת, בעוד אחרים ממתינים בתור עד בוש" ( שם , פסקה יא).

2.

ביום 1.10.2013 הגישה המערערת עתירה מנהלית המכוונת להחלטת המשיבה מיום 10.12.2006 (כשבע שנים לאחר שזו ניתנה), שבה ביקשה להורות כי היא דיירת ממשיכה לפי החוק. בית המשפט לעניינים מינהליים ציין כי העתירה נגועה בשיהוי של שנים רבות, ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד. בנפרד מכך, מדובר בהתנהגות לא ראויה של העותרת המנסה לעקוף פסקי דין חלוטים, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט. העותרת מנועה מלערער על קביעות בית המשפט בהליך האזרחי, אשר הסתיים בפסק דין חלוט, מה גם שלא ראתה לציין בעתירתה את הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי, כמו גם את בקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט העליון. לא ניתן "לפתוח מסלול עוקף מנהלי" ולדון באותן טענות שכבר הוכרעו בהליך האזרחי. מטעמים אלה נדחתה העתירה.

3.

המערערת משיגה לפנינו אפוא על הקביעות שבפסק הדין. להשקפתה, העובדה שקיבלה סיוע בשכר דירה, אין בה כדי לנשל אותה מזכויותיה כדיירת ממשיכה, ולא היה מקום להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין זריהן בעניינה. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט לעניינים מינהליים היה מוסמך לדון בעתירתה, ולבית משפט השלום לא הייתה סמכות לדון בסוגיות נשוא תביעת הפינוי. לטעמה, עתירתה אף לא הייתה נגועה בשיהוי. לבסוף עמדה המערערת על מצבה המשפחתי והכלכלי הקשה. המשיבה, מצדה, תמכה בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, מטעמיו.

4.

שקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים בכתב ובעל פה. לא מצאנו כי יש מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית; ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נוסיף בתמצית כי בית המשפט האזרחי היה מוסמך לדון בגררא, לצורך הכרעה בתביעת הפינוי בטענת המערערת כי היא זכאית להתגורר בדירה כ"דייר ממשיך" לפי החוק. עוד נציין כי הגשת עתירה נגד החלטת ועדת האכלוס, באיחור של שבע שנים, בלא בקשה להארכת מועד, ותוך ניסיון לעקוף את ההכרעות בהליך האזרחי (שחלקים ממנו לא פורטו בעתירה) אכן לא הייתה במקומה בנסיבות המקרה שלפנינו.

5.

קודם לחתימת הדברים נעיר כי לא נעלם מעינינו מצבה הכלכלי והמשפחתי של המערערת. אולם בצד האמור, יש לזכור כי הדירה בת שניים וחצי החדרים תועמד לשימוש זכאים שעומדים בתנאים לקבלת דירה בגודל זה (הדירה מתאימה – לפי רישומי המשיבה – לאכלוס משפחות בנות חמש עד שש נפשות עם מצוקות רפואיות). רשמנו לפנינו את הצהרת המשיבה כי המערערת רשאית להגיש בקשה לסיוע בשכר דירה, וזו תבחן בהתאם לאמות המידה המקובלות.

אנו דוחים אפוא את הערעור ללא צו להוצאות. על מנת לאפשר למערערת לכלכל את צעדיה, אנו קובעים כי צו הביניים האוסר על פינויה של המערערת יוסיף לעמוד בעינו עד ליום 30.4.2015.