בש"א 2776/13 איאד סובחי חוסין נ. אחמד שלבי

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) מיום 13.6.2012.

בפסק הדין נדחתה תביעה שהגישו המבקשים נגד המשיב (וכן נגד רשם המקרקעין ומיסוי המקרקעין) בה טענו כי הסכם מכר מקרקעין שנערך בין המבקש 1 למשיב הינו הסכם למראית עין ועל כן בטל. בפסק הדין קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את גרסת המשיב לפיה הסכם המכר נכרת בין הצדדים על מנת שהמבקש 1 ישיב לידיו סכומי כסף אותם גנבה המבקשת 2 מחברה שבבעלותו, והורה כי נוכח מסקנתו זו צו המניעה הזמני שניתן במסגרת ההליך יבוטל, וכי ביטולו ייכנס לתוקף בתוך 30 ימים. בהחלטה נוספת מיום 7.8.2012 קיבל בית המשפט בחלקה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגישו המבקשים אשר הודיעו על כוונתם לערער עליו, והורה על הארכת תוקפו של צו המניעה בכפוף להפקדת ערובה בסך של 300,000 ש"ח. ואולם, משלא הפקידו המבקשים את הסכום האמור פקע צו המניעה ביום 1.10.2012.

2.

בבקשה, אשר הוגשה ביום 18.4.2013, כחצי שנה לאחור חלוף המועד להגשת הערעור, ציינו המבקשים תחילה כי המשיב נתן הסכמתו למתן ארכה בכפוף לתשלום הוצאות, אך מאוחר יותר הבהירו הצדדים כי הדבר צוין מחמת טעות וכי המשיב מתנגד לבקשה.

לגופם של דברים טוענים המבקשים כי לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי התנהל בין הצדדים משא-ומתן והוסכם כי כל עוד זה מתקיים לא יוגשו ערעור או הליך אחר בין הצדדים, אך ביום 27.1.2013 הגיש המשיב תביעה לאכיפת ההסכם נשוא ההליך ולפינויים מן הנכס. לטענתם "הליך תלוי ועומד" זה, הקשור קשר מהותי להליך דנן, מצדיק את מתן הארכה, בין היתר כיוון שההכרעה בערעור עשויה לייתר את המשך הדיון בהליך ולמצער לצמצם את היקף הדיון בו. עוד טוענים המבקשים כי לא התגבש אינטרס ציפיות של המשיב לכך שלא יוטרד בהליך הערעור שכן טרם חלוף המועד להגשת הערעור הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובכך הודיעו על כך שאינם משלימים עימו, ומכל מקום המשיב לא שינה מצבו לרעה. עוד הדגישו המבקשים כי לא הגישו הליך ערעורי עד עתה גם נוכח העובדה שהמשיב התחייב בפניהם שלא לממש את פסק הדין ועל כן אין מדובר בזלזול בסדרי הדין, ועוד הדגישו כי ההליך נסב על זכויותיהם בדירת מגוריהם.

3.

המשיב מתנגד לבקשה בהדגישו כי משך האיחור ניכר, כי ההליך הנוסף הוגש על ידו רק לאחר שפסק הדין של בית המשפט קמא הפך לחלוט, כי אין לומר כי בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים הם הקנו לעצמם זכות בלתי מוגבלת בזמן להגשת הליך ערעורי וכי משלא הפקידו המבקשים את הערובה בה חוייבו הסתמך הוא על היות פסק הדין חלוט ועל יסודו הגיש את תביעת האכיפה. עוד ציין המשיב כי בניגוד לנטען לא התנהל כל משא-ומתן בין הצדדים וכי סיכויי הערעור אינם טובים.

4.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשתו של הליך. כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על ההחלטה, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה דנן משך האיחור ניכר ביותר. המבקשים ציינו כי נודע להם אודות פסק הדין מיום 13.6.2012 במהלך חודש יולי, וגם אם נניח כי נודע להם אודותיו לאחר שהחלה פגרת בתי המשפט המדובר באיחור של כחצי שנה , ואיני סבורה כי המבקשים העלו בטיעוניהם טעמים המצדיקים מתן ארכה חרף איחור ניכר זה.

ראשית איני סבורה כי בהליך הנוסף שהגיש המשיב - לאכיפת ההסכם נשוא פסק הדין - יש כדי להצדיק מתן ארכה, שהרי הרציונל העומד ביסוד ההלכה ולפיה בנסיבות מסוימות קיומו של הליך התלוי ועומד בפני בית משפט אחר "באותו העניין" עשוי להצדיק מתן ארכה הינו כי ההכרעה באותו הליך עשויה בסופו של דבר לייתר את הגשת הליך ערעורי או להשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא יתברר (לשיקולים המנחים בעניין זה ראו בש"א 9159/04 חשקורי נ' בובליל , פסקאות 4-5 (20.10.2004)). המבקשים מנסים בבקשתם להפוך את היוצרות, עת מבקשים הם מתן ארכה להגשת הליך אשר הוא שעשוי לגישתם לייתר או להשפיע על הליך אחר שכבר הוגש וכבר מתנהל. ואם לא די בכך הרי שההליך הנוסף אליו הפנו המבקשים הינו הליך לאכיפת ההסכם אשר תוקפו נקבע בפסק הדין נשוא הבקשה דנן ואשר הוגש על יסוד פסק הדין, ומכאן כי דווקא קיומו של הליך זה (אשר המשיב הדגיש כי הוגש רק לאחר חלוף המועד להגשת הערעור על פסק הדין) מלמד במשנה תוקף על כך שהמשיב הסתמך על סופיות פסק הדין, על האינטרס המובהק שלו להותירו חלוט ועל כך ששינה מצבו בעקבותיו.

שנית, טענת המבקשים לפיה המשיב לא הסתמך על פסק הדין נוכח הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו דינה להידחות בנסיבות העניין בשים לב לעובדה שהמבקשים לא הפקידו לבסוף את הערובה שנקבעה, כך שצו המניעה פקע, ובעיקר בשים לב לזמן הרב אשר חלף למן מועד פקיעתו ועד להגשת הבקשה דנן (כשבעה חודשים), כך שהמשיב רשאי היה להניח כי המבקשים זנחו את כוונתם להגיש הליך ערעורי. כמו כן בצדק ציין המשיב כי לא ניתן לקבל טענה לפיה בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע יש כדי להקנות ארכה בלתי מוגבלת להגשת הליך ערעורי.

בנסיבות אלו, ומשטענות המבקשים בדבר הסכמה בין הצדדים לכך שלא יוגש הליך ערעורי עד לסיום משא ומתן שהתנהל לטענתם בין הצדדים או להתחייבות המשיב שלא יממש את פסק הדין הוכחשו על ידי המשיב, והן לא הוכחו בפניי באמצעות אסמכתאות כלשהן, לא הרימו המבקשים את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. אם לא די בכך הרי שגם המבקשים ציינו כי נודע להם על תביעת האכיפה שהגיש המשיב בפברואר 2013, ולא סיפקו בבקשתם כל הסבר לשיהוי בו נקטו למן אותו מועד - בו למדו לשיטתם לראשונה על חזרתו של המשיב מהתחייבותו הנטענת שלא לממש את פסק הדין - ועד למועד הגשת בקשת הארכה.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 2,000 ש"ח.