בש"א 7244/12 דוד פיקל נ. שון אליק בנאי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' גרינברגר) מיום 4.9.2012.

1.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ליתן צו מניעה זמני האוסר עליו להיכנס לבית מגורים שהיה רשום על שם אשתו המנוחה, היא אימו של המשיב. בהחלטה מיום 25.7.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה באיחור מבלי שהוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד, וכן דחה אותה לגופה. בעקבות האמור הגיש המבקש "תגובה להחלטה" בה ביקש להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי וביקש כי תבוטל. ביום 4.9.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לקבל את התגובה הנזכרת שכן בית המשפט סיים את מלאכתו ולא ניתן לערער על ההחלטה בדרך של הגשת תגובה.

2.

על החלטה זו מבקש המבקש להשיג בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, והוא עותר בפניי לכך שהמועד להגשת הבקשה יוארך עד ליום 20.11.2012. בקשתו של המבקש, המייצג את עצמו, לקונית ובעיקרו של דבר טענתו היא כי הגשת הבקשה התעכבה כיוון שעשה מאמץ למצוא עורך דין שייצגו בהליך, אך נוכח שכר הטרחה הגבוה שהתבקש לא עלה הדבר בידו.

בתגובתו מיום 16.10.2012 מתנגד המשיב לבקשה בהדגישו כי גם בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא לא

עמד המבקש במועדים הקבועים בדין, והיה זה אחד הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.7.2012 לדחות את בקשתו. עוד טוען המשיב כי המבקש לא ציין בבקשתו כל טעם של ממש המצדיק את הארכת המועד המבוקשת, כי נימוקיו בהקשר זה אינם משכנעים, וכי מכל מקום הבקשה למתן רשות ערעור אשר הגשתה מתבקשת נעדרת כל סיכוי.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור, כאשר ככלל "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)).

במקרה שבפניי לא הצביע המבקש על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. הטעם אותו ציין, לפיו ניסה לאתר עורך דין אשר ייצגו בהליך, אין בו די והתנהלותו בהקשר זה היתה מצויה בשליטתו המלאה, ומכאן כי חלוף הזמן היה פרי החלטה מודעת שקיבל. ממילא אין בפיו של המבקש כל טענה לטעות אשר הובילה לעיכוב בהגשת ההליך. יתרה מזאת, על פני הדברים סיכוייו הלכאוריים של ההליך אשר להגשתו עותר המבקש - השגה על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעניין מחדש בהחלטתו לדחות בקשה למתן רשות ערעור - הינם נמוכים.

לא נעלם מעיני כי הבקשה הוגשה ביום 10.10.2012 - בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך (זאת בין אם ספירת המועדים תחל מן המועד בו נקב המבקש בבקשתו (10.9.2012) אז בהתחשב בימי פגרת חג הסוכות מועד הגשת הבקשה חל ביום 18.10.2012, ובין אם ספירתם תחל מיום מתן ההחלטה בפועל (4.9.2012) אז מועד הגשת הבקשה חל ביום 12.10.2012). בהינתן האמור לא ניתן אמנם לומר כי נוצרה אצל המשיב ציפיה שלא להיות מוטרד בהליך ערעורי, אך כבר נקבע כי העובדה שהבקשה להארכת מועד מוגשת בתוך המועד הקבוע לכך בדין אינה שיקול בלעדי, והדבר נתון לשיקול-דעת בית-המשפט בהתאם למכלול נסיבות העניין ותוך בחינת קיומם של טעמים נוספים המצדיקים את מתן האורכה המבוקשת (ראו בש"א 6898/10 עמיר נ' לאומי קארד אשראים בע"מ (6.10.2010)).

במקרה דנן המבקש לא הצביע כאמור על טעמים נוספים המצדיקים להיעתר לבקשתו למתן אורכה, ומכל מקום מן הבקשה עולה לכאורה כי ההחלטה הומצאה לידי המבקש ביום 10.9.2012 (והמשיב לא חלק על כך), ומשכך מועד הגשת הבקשה למתן רשות ערעור טרם חלף וככל שיבקש לעשות כן יש בידי המבקש להגיש את הבקשה למתן רשות ערעור בגדר המועדים הקבועים לכך בדין (דהיינו עד ליום 18.10.2012).

בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו ללא דיחוי , באמצעות הפקסימיליה, ותודיע למבקש אודותיה באמצעות מספר הטלפון הנייד שציין בכותרת בקשתו.