בש"א 7458/12 קופת חולים מאוחדת נ. פלוני

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) מיום 30.8.2012.

1.

המשיבה 1 ילדה את בנה, המשיב 3, בלידה מוקדמת ועל רקע זה הוא סובל מנזק נוירולוגי חמור. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי את אחריות המבקשת, כמעבידתו של הרופא אשר טיפל במשיבה 1, כלפי המשיבים. לעומת זאת דחה בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד המשיבה 6.

הבקשה להארכת מועד, ועמה עותק של הבקשה למתן רשות ערעור, הוגשו ביום 16.10.2012, שישה ימים לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בבקשה מציינת המבקשת כי האיחור בהגשת ההליך נבע מספירה שגויה של מניין הימים בשל חגי תשרי. כן מדגישה המבקשת כי ביום 15.10.2012 הוגש על ידה ערעור נוסף כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחתה גם הודעה לצד שלישי שהגישה נגד המשיבים 1-2, וכי יתבקש על ידה לדון בהליכים אלו במאוחד נוכח ההשלכה שיש לאחד על משנהו.

2.

המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה בהדגישם כי זו אינה מקימה "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת ההליך באיחור. עוד טוענים המשיבים 1-2 כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת אפסיים, ועל כן טענתה לפיה יש ליתן לה ארכה להגשת בקשת רשות הערעור על מנת לאחד את הדיון בה עם הערעור שיוגש אין לה מקום, ועוד הם טוענים כי גם סיכוייה של בקשת רשות הערעור אינם גבוהים שכן עליה להגיש את הערעור לאחר שיינתן פסק דין סופי ותוכרע שאלת הנזק, וגם לגופם של דברים אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה 6, שהינה משיבה פורמאלית בהליך זה, השאירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

3.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים 1 ו-2.

נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקשת להוכיח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). כידוע, הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן כראוי בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור ואת מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; ולצד אלה יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 3 (21.4.2010)). עוד יוזכר כי על-דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי, וכך במיוחד כאשר מדובר בבעל דין מיוצג. יחד עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, ועל כל מיקרה להיבחן לפי נסיבותיו.

במקרה שבפניי מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, האיחור נבע מטעות מצד המבקשת אשר על פני הדברים ניתן וצריך היה להימנע ממנה. כמו כן, לאחר שתוכרע שאלת גובה הפיצוי שיינתן למשיבים 1-2 תוכל המבקשת לערער גם על החלטת בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות, ועל כן בדחיית הבקשה שבפניי לא יהיה כדי לחסום את דרכה של המבקשת מהעלאת מלוא טענותיה בפני בית משפט זה. לכך יש להוסיף כי צודקים המשיבים 1-2 בטענתם לפיה כאשר שאלת האחריות ושאלת הנזק מוכרעות בנפרד, אזי ככלל יש להמתין עד למתן פסק-הדין הסופי שלאחריו ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה הדיונית, ורשות לערער בטרם ניתן פסק-דין סופי תינתן רק במקרים שבהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (ראו רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר , פסקה 4 (לא פורסם, 22.5.2011)).

מן הצד השני, משך האיחור בהגשת ההליך אינו רב. כמו כן, משההליך המתנהל בין הצדדים בבית המשפט קמא טרם בא אל סיומו מובן כי המשיבים לא הסתמכו על האיחור בהגשת ההליך ולא סברו כי המחלוקות בין הצדים באו לקיצן. לפיכך, אין לומר כי באיחור הקצר בהגשת ההליך היה כדי לשנות את מצבם של המשיבים לרעה. לכל אלו יש להוסיף כי בבית משפט זה תלוי ועומד ערעור שהגישה המבקשת באותה פרשה בעניין דחיית ההודעה לצד ג' ששלחה למשיבים 1 ו-2, ומבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים ראוי בעיני ליתן למבקשת את יומה לטעון להשלכתם האפשרית של ההליכים זה על זה.

באיזון בין שיקולים אלו החלטתי לקבל את הבקשה להארכת מועד, אך להתנות את קבלתה לרישום של בקשת רשות הערעור שצורפה לבקשת הארכה באישור שתציג המבקשת, תוך 7 ימים ממועד המצאת החלטה זו, לפיו שילמה למשיבים 1-2 הוצאות בסך של 2,500 ש"ח.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי , באמצעות הפקסימיליה, וכן תתייקה בתיק השופט.