בש"א 7520/11 אברהם סימון נ. עו"ד אייל רחמים

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב' השופט זמיר, מיום 18.1.2009. בפסק-דינו, דחה כב' הרשם זמיר את תביעת המבקשים שהחלה כהמרצת-פתיחה והוסבה לפסים של תביעה אזרחית רגילה. התביעה נדחתה בהעדר התייצבות מטעם המבקשים לדיון שנקבע, תוך חיובם בהוצאות המשיב 1 (שהתייצב לדיון).

2.

בטרם אזקק לבקשה להארכת מועד לגופה, יוער כי מאז מתן פסק-דינו של כב' הרשם זמיר נשוא ההליך שבכותרת, יזמו המבקשים - המייצגים את עצמם - מספר הליכים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. תחילה הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק-דינו של כב' הרשם זמיר בנימוק כי ניתן במעמד צד אחד. בהחלטתה מיום 8.3.2010 דחתה כב' הרשמת נחליאלי-חיאט את הבקשה האמורה, מן הטעמים שפורטו שם. על כך הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 27.2.2011 קבע כב' הרשם ברנר כי הערעור על החלטת כב' הרשמת נחליאלי-חיאט הוגש באיחור. ביום 24.5.2011 דחה כב' הרשם ברנר בקשה להארכת מועד מטעם המבקשים להגשת ערעור על החלטת כב' הרשמת נחליאלי-חיאט, והוסיף וקבע כי הערעור עצמו נדחה. על החלטה זו של כב' הרשם ברנר מיום 24.5.2011 הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי. ביום 14.7.2011 נתנה כב' השופטת צ'רניאק במעמד הנוכחים פסק-דין, לפיו לבקשת המבקש 1 נמחק הערעור, תוך חיובו בהוצאות. (במאמר מוסגר יצוין כי על פסק-דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט העליון - ע"א 7564/11). כעת מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין הראשון בשרשרת ההחלטות כפי שפורטה לעיל, קרי- בקשת אורכה להגשת ערעור על פסק-דינו של כב' הרשם זמיר מיום 18.1.2009.

3.

כידוע, תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי משהוגשה בקשה לביטול פסק-דין במעמד צד אחד, יימנה המועד להגשת הערעור מעת מתן ההחלטה בבקשת הביטול (או ממועד המצאת ההחלטה בבקשת הביטול, לפי העניין). לצורך הדיון שלפניי, ובלא להכריע בשאלות שונות שעשויות היו להתעורר בקשר לכך בנסיבות המקרה - מוכנה אני להניח לטובת המבקשים כי תקנה 398א חלה בעניינם. בהנחה שכך, החלטת כב' הרשמת נחליאלי-חיאט אשר דחתה את בקשת הביטול שהגישו המבקשים לגבי פסק-דינו של כב' הרשם זמיר, ניתנה ביום 8.3.2010 בהעדר הצדדים. ההחלטה הנ"ל הומצאה למבקשים במהלך חודש מרץ 2010 . מכאן שלכל המאוחר, היה על המבקשים להגיש ערעור על פסק-דינו של כב' הרשם זמיר במהלך חודש מאי 2010 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 14.10.2011 , קרי- באיחור של קרוב לשנה וחצי.

אין צורך לומר כי מדובר באיחור רציני ביותר, החותר תחת עקרון סופיות הדיון. על המבקשים הנטל לשכנע כי קיימים "טעמים מיוחדים" להצדקת האיחור, כאשר משקלם של הטעמים האמורים צריך להלום את משכו המשמעותי של העיכוב בהגשת ההליך מטעמם. נזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת הליך, הינו טעם הנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן מצויות בתחום ידיעתו או שליטתו של מבקש האורכה. ככלל, כאשר השיהוי בהגשת ההליך נבע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו, הנכונות להאריך את המועד מצטמצמת (ראו: החלטתו של כב' השופט ג'ובראן בבש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (לא פורסם, 30.3.2011)).

4.

לטענת המבקשים, האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שרק במועד הדיון שהתקיים בבית-המשפט המחוזי ביום 14.7.2011 לפני כב' השופטת צ'רניאק, נודעה למבקשים לראשונה עילת הערעור על פסק-דינו של כב' הרשם זמיר מיום 18.1.2009. לפי הטענה, מלכתחילה הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי המרצת-פתיחה כנגד המשיבים (ה"פ 705/06). ביום 4.10.2006 החליט כב' השופט זפט כי "התיק יוסב לתביעה רגילה" וכי על המבקש 1 לתקן את כתב-תביעתו ולהגיש בתוך המועד שנקצב כתב תביעה אליו יצרף הזמנות לדין. לטענת המבקשים, הם מעולם לא קיבלו הודעה כי הליך אזרחי 2245/06 נפתח בנוגע לתביעתם - הוא ההליך אשר במסגרתו ניתן פסק-דינו של כב' הרשם זמיר - ולטענתם אף לא קיבלו זימון לדיון שהתקיים לפני כב' הרשם זמיר. לפי הנטען, המבקשים גילו אודות פסק-דינו של כב' הרשם זמיר רק בסוף שנת 2009, ומאז הסתמכו על טענתו של המשיב 1 כי הוא מחזיק בידיו עותק של כתב-תביעה בהליך אזרחי 2245/06. לטענת המבקשים, רק בדיון שהתקיים לפני כב' השופטת צ'רניאק ביום 14.7.2011, התברר למבקשים לראשונה כי אין בידי המשיב 1 עותק מכתב תביעה כאמור, וכי ההליך שהתקיים בשעתו לפני כב' הרשם זמיר נפתח - כך לפי הטענה - שלא כדין. רק אז התגלתה למבקשים עילת הערעור, ומכאן האיחור בהגשת ההליך.

5.

שקלתי את טענות המבקשים על רקע מכלול החומר שבתיק, ובאתי למסקנה כי אין בטענותיהם כדי להקים "טעמים מיוחדים" להארכת מועד כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. השאלה האם הוגש מטעם המבקשים כתב-תביעה בתיק אזרחי 2245/06 אם לאו, היתה ידועה למבקשים לאורך כל ההליכים שניהלו בבית-המשפט המחוזי. מראשית הדרך, המענה לשאלה זו היה מצוי בראש ובראשונה בשליטת המבקשים, כמי שאמורים לדעת האם הגישו כתב-תביעה מטעמם, אם לאו. אעיר כי בפתח פרוטוקול הדיון שנערך לפני כב' השופטת צ'רניאק ביום 14.7.2011, ובטרם נשמעו טיעוני המשיבים, נרשם מפי המבקש 1 כי הוא מעולם לא הגיש בתיק אזרחי 2245/06 כתב תביעה. בהתחשב בכך, לא ברורה טענת המבקשים לפיה רק במהלך הדיון ביום 14.7.2011 התגלה להם לפתע כי המשיב 1 אינו מחזיק בעותק של כתב-תביעה כאמור. טענתם הנוספת של המבקשים בהקשר זה היתה כי הם חששוּ שמא המשיב 1 "ערך בעצמו כתב תביעה...ופתח בשם המבקשים תביעה בתיק א' 2245/06...והעלים את התביעה מתיק ביהמ"ש...וזאת על-מנת לקבל פס"ד במרמה". לא למותר לציין כי מדובר בהאשמה חמורה אשר הועלתה בעלמא, ללא כל ביסוס, ולוּ מינימאלי. אינני רואה, אפוא, להיזקק לטענה זו.

מכל מקום, במכלול טענות המבקשים - הן בנוגע לשאלת ההגשה של כתב תביעה מטעמם והן בנוגע לסוגית פתיחתו כדין של ההליך בבית-המשפט המחוזי - אין כדי להבהיר מדוע לא הגישו המבקשים ערעור על פסק-דינו של כב' הרשם זמיר בסמוך לאחר שנדחתה הבקשה לביטול פסק-הדין. אף אין בטענות האמורות כדי להבהיר מדוע המבקשים השתהו באופן ניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד מאז חלוף המועד להגשת ערעור. אוסיף ואציין כי אף אם אלך לשיטת המבקשים עצמם, לא הוצג על-ידם כל הסבר מדוע התעכבו זמן ניכר מעת הדיון ביום 14.7.2011 ועד הגשת ההליך שבכותרת ביום 14.10.2011, וזאת בשים לב לזמן הרב שחלף מאז מתן פסק-דינו של כב' הרשם זמיר.

6.

כפי שצוין בפיסקה 2 לעיל, לאחר מתן פסק-הדין של כב' הרשם זמיר, ראו המבקשים להגיש הליכים שונים לבית-המשפט המחוזי. למען הסר ספק, יוער כי ההליכים הערעוריים בהם נקטו המבקשים בבית-המשפט המחוזי לאחר מתן ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטול פסק-הדין של כב' הרשם זמיר, לא היה בהם כשלעצמם כדי להאריך את המועד להגשת ערעור לבית-משפט זה. נראה כי המבקשים בחרו להשקיע את מלוא מרצם בניהול הליכים ערעוריים שונים בבית-המשפט קמא, אך לא דאגו להגיש במועד ערעור על פסק-הדין הנדון לבית-משפט זה. לא נעלם מעיניי כי המבקשים מייצגים את עצמם. יחד עם זאת, כבר נקבע כי העדר ייצוג על-ידי עורך-דין, כשהוא לעצמו, אינו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. אדם הרואה לייצג עצמו חלף פנייה לייצוג משפטי מקצועי (באמצעות עורך-דין פרטי או באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, לפי נסיבות העניין), נוטל על עצמו סיכון כי ינקוט בהליכים באופן שאינו תואם את סדרי הדין, על המשמעויות הנלוות לכך (ראו והשוו: בש"א 8496/07 קבלן נ' נבון , פיסקה 4 (לא פורסם, 2.12.2007)).

7.

בסיום הדברים יוער כי עיינתי בכתב הערעור שצוּרף לבקשה להארכת מועד. על-פני הדברים, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, דומה כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור אינם טובים במידה שיש בה כדי להטות את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

8.

סוף דבר; בהתחשב במשכו המשמעותי של האיחור בהגשת הערעור (קרוב לשנה וחצי); בהעדר "טעמים מיוחדים" לאיחור זה; ובשים לב לסיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי; לא ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של כב' הרשם זמיר. בקשת האורכה נדחית, אפוא.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות בהליך זה.