בש"א 6700/14 עיריית נתיבות נ. יהודה דהן ואח'

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 2.9.2014, שבה (בין היתר) הוטלה אחריות על המבקשת כלפי המשיבים 1, ונקבעה חלוקת האחריות בינה לבין המשיבים 2 ו- 4-3. אציין, כי ההליך בבית המשפט המחוזי נמשך בסוגיית גובה הנזק ושיעור הפיצוי.

בבקשה שלפניי – אשר הוגשה בתאריך 6.10.2014 – נטען כי המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 2.10.2014, וכי המבקשת התחבטה אם להגיש הליך בשלב זה אם לאו, אך בסופו של דבר, לאחר היוועצות עם גורמים בכירים, נמצא כי יש מקום להשיג על החלטת בית המשפט "וזאת ביחס לקביעות בית המשפט קמא בשאלת חלוקת האחריות בין המבקשת למשיבות 3-2". המבקשת מדגישה כי נעשו מאמצים להשלים את הבירורים שנדרשו, אולם נוכח סד הזמנים ומועדי החגים, לא עלה בידיה לעמוד בתקופה הקצובה בדין. המבקשת מציינת עוד את מורכבותו של התיק ואת השלכותיו הכספיות הנכבדות.

המשיבים 1 מסרו את הסכמתם לבקשה. לעומת זאת, המשיבים 2 ו- 4-3 הודיעו כי הם מתנגדים למתן הארכה המבוקשת, בציינם כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בדין, וכי נימוקי הבקשה אינם מצדיקים מתן ארכה כמבוקש.

לאחר עיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועד הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי (בין שמדובר בערעור בין שמדובר בבקשת רשות ערעור). כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (4.4.2000)).

לבית המשפט שמורה הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אך זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". בבואו ליישם אמת מידה זו נדרש בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים המושכים לכיוונים מנוגדים (ראו בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)). יש לבחון בין היתר אם האיחור בהגשת ההליך נבע מסיבות שאינן תלויות בבעל-הדין או בבא-כוחו, וכן יש ליתן את הדעת לשיקולים נוספים ובהם למשל סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי, חשיבותו של ההליך ומידת ההסתמכות של הצד שכנגד. ודוק: ככלל ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". כפי שנפסק, "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)).

בענייננו, ראויות להדגשה שלוש נקודות עיקריות: ראשית , הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 6.10.2014, קרי: לאחר המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור (2.10.2014 – כך לפי האמור בבקשה עצמה). לא מצאתי לכך כל הסבר בבקשה שלפניי. שנית , לא זו בלבד שהבקשה הוגשה באיחור, אלא שלא צורפה לה בקשת רשות הערעור גופה, אלא נתבקשה ארכה נוספת – לא מבוטלת – של 14 ימים. שלישית , בבקשה הועלתה טענה כללית בדבר הצורך בהיוועצות עם גורמים שונים ובדבר לבטים אם בכלל להגיש בקשת רשות ערעור, אולם אין בטענות אלה כדי להוות נימוק חיצוני, כבד-משקל, להארכת מועד. רביעית , לכאורה המבקשת תוכל להעלות את השגותיה בגדרי ערעור שיוגש בסוף ההליך, חלף העלאתן כעת בגדרי בקשת רשות ערעור.

לאור מצבור השיקולים שלעיל, לא ראיתי להיעתר לבקשה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 2 ו- 4-3 בסך של 1,500 ₪ לכל אחד (3,000 ₪ בסך הכול).