בש"א 1461/12 אלי בן דוד נ. משה נחמיאס

מונחת לפניי בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

וזה סיפור המעשה: לפני כשנה – ביום 10.2.2011 – נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט י' אברהם) פסק-דין בתביעה שהגיש המשיב 1 נגד המבקשים ואחרים, ובתביעה שכנגד שהגישו המבקשים. המחלוקת בין הצדדים נסבה על הבעלות בזכויות בדירה. בית המשפט קבע בין היתר כי הסכם המכר בין המשיב 1 לבין המשיבה 4 (מקימת הפרוייקט) היה בגדר חוזה למראית עין, וכי המבקשים הם שרכשו את הדירה. בית המשפט נדרש בפסק-דינו גם לנושאים נוספים ובהם שאלת מעמדם של הערת אזהרה ושעבוד שנרשמו לטובת המשיב 7 (בנק דיסקונט למשכנתאות) בגין הלוואה שנתן למשיב 1. לגבי הערת האזהרה והשעבוד לטובת המשיב 7, נקבע כי אלה קודמים להערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקשים ועדיפים עליה. בסופו של דבר בית המשפט דחה את תביעתו של המשיב 1 וקיבל באופן חלקי את תביעתם של המבקשים – הכול כמפורט בפסק-הדין.

ביום 28.3.2011 הגיש המשיב 1 ערעור על פסק-הדין (ע"א 2451/11). הערעור קבוע לדיון לפני הרכב ביום 4.6.2012. ביום 19.2.2012 – כשנה לאחר פסק-הדין – הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי למתן ארכה להגשת ערעור מטעמם.

בבקשה שלפניי תולים המבקשים את יהבם ברושם המוטעה שנוצר אצלם, כך נטען, לגבי תוצאות פסק-הדין. לדבריהם, לאחר שניתן פסק-הדין הם הוזמנו למשרד בא-כוחם דאז, קיבלו הסברים על פסק-הדין, והשיקו כוסות יין לאות ניצחון. המבקשים טוענים כי הם – כמו בא-כוחם דאז – לא סברו כי המשיב 7 ינקוט הליכי הוצאה לפועל למימוש השעבוד הרשום לטובתו. אליבא דהמבקשים, בית המשפט המחוזי לא התכוון שהמשיב 7 יוכל לפעול כפי שהוא פועל, ומכל מקום, כך טוענים המבקשים, ההסברים שניתנו להם על-ידי בא-כוחם הקודם היו שגויים, והשמחה הייתה מוקדמת. המבקשים טוענים עוד כי מכיוון שתלוי ועומד ערעור על פסק-הדין (ערעורו של המשיב 1, כאמור), לא התגבש אצל המשיבים אינטרס לסופיות הדיון.

לאחר עיון בבקשה, בחומר הנלווה לה וכן בתגובות המצורפות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 10.2.2011 היה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי-דין זהים. זאת ועוד, הקפדה על לוחות הזמנים הקבועים בדין הכרחית לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם. אכן, עם חלוף תקופת הערעור קונה המשיב לעצמו מעין "חסינות" מפני תקיפת פסק-הדין והמשך הליכים (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". עמד על כך כבוד השופט ס' ג'ובראן בציינו כי "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

אמת מידה מרכזית בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד", היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח. לאמור: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל). זאת וגם זאת: הנטייה להאריך את המועד פוחתת ככל שהאיחור גדול יותר.

בענייננו, המבקשים למעשה מניחים את האחריות לאי-הגשת ההליך במועד לפתחו של בא-כוחם הקודם, אשר – כך עולה מטיעונם – הציג להם תמונה "ורודה" מדי לגבי תוצאת פסק-הדין. אלא שכאמור, טענה בדבר אי-הבנות ותקלות ביחסי בעל-הדין ועורך-דינו אינה מהווה, בדרך-כלל, טעם מיוחד למתן ארכה – וודאי כשמדובר בארכה כה ממושכת. מעבר לכך, בענייננו לא ברור פשר האי-הבנה כביכול. הבקשה שלפניי מנוסחת באריכות, אולם לאחר שעיינתי בטענות המפורטות בה כמו-גם בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, נתקשיתי להבין מה לא נהיר בפסק-הדין ומהי "התפנית הפרשנית" שבה מדובר. במאמר מוסגר אציין כי גם לא צורפו לבקשה שלפניי הודעה או תצהיר מטעמו של עורך-הדין הקודם, ואף לא נאמר כי נעשתה אליו פנייה בבקשה ליתן הודעה או תצהיר (הגם שמועלות כלפיו טענות עד כדי הטעיה). מכל מקום, ברור לגמרי כי ככל שהמבקשים נתפסו לסברה כי המשיב 7 לא יפעל למימוש המשכון (שבית המשפט המחוזי קבע את עדיפותו), הרי שעליהם להפנות את הטענות בעניין זה לעצמם או לבא-כוחם (ואיני מביע כל עמדה). סברה זו אינה יכולה להוות עילה להתעלמות מן המועדים הקבועים בדין או לקיפוח הזכויות הדיוניות של המשיבים.

זאת ועוד: מן הבקשה שלפניי עולה כי המבקשים השתהו השתהות נוספת אף לאחר שהתוודעו – לפני מספר חודשים – למהלכי ההוצאה לפועל של המשיב 7 (לפי האמור בבקשה, המבקשים קיבלו לידם אזהרה מאת לשכת ההוצאה לפועל בשלהי חודש נובמבר 2011). לשיהוי נוסף זה – שהוא עצמו מעבר לתקופה הקצובה בדין להגשת ערעור – לא מצאתי הצדקה מבוררת, ונראה כי די היה בעובדה זו כדי להצדיק את דחיית הבקשה שלפניי.

טענה נוספת בפי המבקשים – כי ממילא תלוי ועומד ערעור על פסק-הדין, מטעם המשיב 1. ובכן, קיומו של הליך תלוי ועומד מהווה שיקול רלוונטי בכגון דא, אך אינו יכול לשמוט את הקרקע מתחת לחובת הקיום של מועדים הקצובים בדין. המבקשים, שהשתהו עת ארוכה ולא הגישו ערעור, אינם יכולים "לרכב על גבו" של הליך שהוגש לפני חודשים ארוכים, במועד . גם אין בידי לקבל, בנסיבות העניין, את הטענה כי מתן הארכה לא יפגע בציפיות המשיבים. המשיבים בוודאי הסתמכו על כך ש המבקשים משלימים עם פסק-הדין, ולא ציפו להיות מוטרדים בהליך ערעורי נוסף המתייחס לעניינם של המבקשים (המשיב 7 אף נקט פעולות בהתבסס על הקביעות בפסק-הדין).

מיותר לציין כי אין בהחלטתי זו כדי להביע עמדה כלשהי לגבי הליך ההוצאה לפועל וכדי למנוע העלאת כל טענה בגדרוֹ. השאלה היחידה המונחת לפניי היא אם עלה בידי המבקשים להציג "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד (כשמצויים אנו, כאמור, שנה לאחר פסק-הדין). לשאלה זו, עם כל ההבנה, אין בידי להשיב בחיוב. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.