ע"א 2400/11 יוסף מויאל נ. חברת החשמל לישראל בע"מ

בהחלטתי מיום 23.5.2011 קבעתי כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור. עתה מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה יסודו בשיקולים חשובים. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהותוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

לאחרונה הבהיר כבוד השופט ס' ג'ובראן, בהתייחסו לדרכי יישומה של דרישת "הטעמים המיוחדים", כי:

סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה 'שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק' (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011); ההדגשה במקור).

לאור האמור, נשאלה השאלה אם הוצגו לפניי "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה בענייננו. לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מלהשיב בשלילה לשאלה זו.

הערעור הוגש באיחור ניכר של כחמישה שבועות (פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הומצא ביום 3.1.2011, משמע הערעור היה צריך להיות מוגש עד ליום 17.2.2011, אך הוגש בפועל ביום 27.3.2011). הערעור הוגש ללא כל התייחסות לעניין האיחור וללא בקשה להארכת מועד . רק כשנזעקה המשיבה וביקשה לסלק את הערעור על-הסף מחמת האיחור בהגשתו, העלה בא-כוח המבקש טענה רפה שלפיה הערעור הוגש במועד – טענה שהוא עצמו ידע, כעולה מתגובתו, כי היא עומדת בניגוד לפסיקה. כמו-כן ביקש, לחלופין, הארכת מועד. התנהלות דיונית זו שוקלת לחובתו של המבקש.

מעבר לכך, עיון בנימוקים המובאים בבקשת הארכה ובתצהיר התומך בה אינם עולים כי "טעם מיוחד". הנימוק המונח ביסוד הבקשה נעוץ במצבו הנפשי של המבקש – מצב שבגינו מונתה רעייתו לשמש לו אפוטרופסית לדין. בבקשה ובתצהיר נטען כי האפוטרופסית שינתה את עמדתה בעניין הגשת ערעור, זאת לאור עמדתו הלא עקבית של המבקש עצמו, עד שלבסוף, "לאחר מסע שכנועים", הסיר המבקש את התנגדותו וניתן לעורכי-הדין אישור להגיש את הערעור.

איני מתעלם מן הקושי שעלול להיווצר במצב מסוג זה, אולם בענייננו יש להדגיש את העובדות הבאות: ראשית , כפי שעולה מן הבקשה, מינוי האפוטרופסית לדין נבע בדיוק מהיעדר שיתוף פעולה של המבקש ומן הצורך שאדם אחֵר יקבל החלטות לגבי ההליכים המשפטיים. לאור זאת, קיים קושי לקבוע על פי הנתונים שלפניי כי מחלתו של המבקש יצרה מניעה ממשית להגשת ערעור במועד. שנית , הבקשה והתצהיר מנוסחים בכלליות רבה וללא כל התייחסות לתאריכים הרלבנטיים. כך, למשל, לא הובהר מהו המועד שבו ניתנה הסכמה להגשת ערעור, וממילא לא ניתן לקבוע כי הייתה הזדרזות נאותה בפנייה לבית משפט זה. שלישית , אין בבקשה הסבר ראוי מדוע לא הוגשה, למצער, בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין. ברי כי אילו הוגשה בקשה כזו, תוך הצגת הקשיים הנובעים ממצבו הנפשי של המבקש, ניתן היה לשקול בחיוב היענות לבקשה. אולם המבקש לא פעל כך, אלא בחר (באמצעות נציגתו ועורכי-דינו) להגיש את הערעור באיחור וללא בקשה להארכת מועד; ההסבר בא רק בדיעבד, וללא פירוט הולם, כאמור לעיל.

עוד אציין, כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, שבו נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה נשוא ההליך לבין מצבו הנפשי של המבקש (אך נפסק פיצוי בגין הפגיעה בעצם הזנב), מוש תת על ניתוח הראיות, על ממצאי מהימנות, ובעיקר על הכרעה בין חווֹת-דעת מומחים. כפי שנקבע לא פעם, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהכרעות מסוג זה, ועל כן ניתן לומר, מבלי לקבוע מסמרות, כי המשֹוכה העומדת לפני המבקש בערעור גבוהה.

לאור כל אלה, אין בידי לקבוע כי הובא לפניי "טעם מיוחד" כנדרש בדין. לכן, הבקשה להארכת מועד נדחית, והערעור יימחק. בשים לב לכלל הנסיבות, ישלם המבקש למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך של 2,000 ₪, בגין ההתדיינות בבקשה לסילוק על-הסף ובבקשה להארכת מועד.

ככלל, ביטול ערעור אינו שולל מן המשיב את הזכות להמשיך בערעור שכנגד (ראו משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה, כרך ב 1337 (מהדורה 15, 2007)). עם זאת, בשים לב לכלל נסיבות העניין, מתבקשת המשיבה לשקול ולהודיע תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, אם היא עומדת על המשך קיומו של הערעור מטעמה נוכח מחיקתו של הערעור העיקרי.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.