ע"א 2400/11 יוסף מויאל נ. חברת החשמל לישראל בע"מ

1.

הלכה פסוקה היא כי ביטולו של ערעור אינו גורר מניה וביה את ביטולו של הערעור שכנגד. האם הלכה זו חלה גם במקום שבו הערעור העיקרי נמחק בשל איחור בהגשתו? זו השאלה המונחת לפניי.

למען הנוחות יכונה המערער בערעור העיקרי – המערער , והמשיבה, היא המערערת שכנגד, תיקרא המשיבה .

2.

להלן העובדות הרלוונטיות, בקליפת אגוז: ביום 30.12.2010 ניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' אבידע) בתביעתו של המערער כנגד המשיבה. בתביעתו ייחס המערער למשיבה אחריות לנזקים שהוסבו לו – כך נטען – בשל התחשמלות במאפייה בניהולו. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הוכיח את אירוע ההתחשמלות, וכי על המשיבה לפצותו בגין הנזק של חבלה בעצם-הזנב; עם זאת, לא נתקבלה תביעתו של המערער לפיצויים בגין נזק נפשי (בשל אי-הוכחת קשר סיבתי).

3.

ביום 27.3.2011 הוגש הערעור מטעם המערער, שבו השיג על הקביעה כי אינו זכאי לפיצוי בגין מחלת הנפש שבה לקה. המשיבה מצדה הגישה ערעור שכנגד ביום 3.5.2011, וטענה בין היתר כי לא היה מקום להטיל עליה אחריות כלל. בפתח הערעור שכנגד ציינה המשיבה כי "אין בהגשת ערעור שכנגד זה כדי לגרוע מטענות המערערת שכנגד כי דין הערעור אשר הגיש המשיב שכנגד להידחות על הסף וכי יש למחוק את הליך הערעור משום שהוגש לבית המשפט שלערעור לאחר חלוף המועד להגשת הערעור".

4.

ואכן, המשיבה הגישה בקשה לסילוק הערעור העיקרי על-הסף מחמת איחור בהגשתו. בהחלטתי מיום 23.5.2011 קבעתי כי הערעור העיקרי אכן הוגש באיחור. בהחלטה נוספת, מיום 16.6.2011, דחיתי את בקשתו של המערער למתן ארכה להגשת הערעור, והוריתי בהתאם על מחיקת הערעור העיקרי. המשיבה נתבקשה לשקול ולהודיע אם בנסיבות העניין היא עומדת על המשך קיומו של הערעור שכנגד. ביום 26.6.2011 הודיעה המשיבה כי היא אמנם עומדת על שמיעת הערעור שכנגד.

5.

ביום 31.7.2011 ביקשה המשיבה כי תינתן לה ארכה להפקדת עירבון, וכי העירבון יהא בדמות התחייבות של החברה המבטחת. המערער בתגובתו הביע התנגדות למתן הארכה ולהמרת העירבון בהתחייבות מטעם חברת הביטוח, ועוד טען כי דין הערעור שכנגד להימחק נוכח הגשתו באיחור. טעם הדבר הוא שמחיקת הערעור העיקרי – כך לדעת המערער – היא רטרואקטיבית ויש לראות בערעור העיקרי כאילו כלל לא הוגש. אפשרתי למשיבה להגיב לטענה זו האחרונה של המערער. המשיבה אכן הגישה תשובה, אך בחרה שלא להציג טיעון משפטי סדור ומנומק, והסתפקה בהפניה להחלטתי מיום 16.6.2011 ובאמירה כי "זכותה לעמוד על הערעור שכנגד אינה תלויה בערעור של המשיב".

לאחר בחינת הסוגיה באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור שכנגד להימחק.

6.

הליך הערעור שכנגד נועד למקרים שבהם "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור, שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי" (תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות ). אולם, הערעור שכנגד הוא הליך מיוחד, שכן הוא מושתת על הרעיון שלפיו יש לאפשר לבעל-דין "לשבת על הגדר". במה דברים אמורים? ככלל, בעל-דין הסבור כי נפלה טעות בהחלטתה של הערכאה הקודמת, וכי היא "טעונה שינוי" (כלשון תקנה 434 הנ"ל), רשאי להגיש ערעור "רגיל" במועדים הקבועים בדין. אך הערעור שכנגד יוצא מתוך הנחה כי לעתים בעל-דין סבור שהחלטת הערכאה הקודמת "טעונה שינוי", ובכל זאת הוא מוכן להשלים עמה ולהימנע מהתדיינות נוספת בערכאת הערעור. הליך הערעור שכנגד מאפשר לבעל-דין כזה לחזור בו ולהשיג על החלטתה של הערכאה הקודמת (שמלכתחילה היה מוכן להשלים עמה), אם נוכח לדעת שיריבו לא השלים עם ההחלטה והביא את העניין לפני ערכאת הערעור (ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 842 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)).

אם כן, האפשרות להגיש ערעור שכנגד כמוה כמו מתן ארכה להגשת ערעור על החלטת הערכאה הקודמת (זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 842). "הערעור שכנגד בא [אמנם] ליתן תמריץ לבעל דין המתלבט אם לערער אם לאו, בדמות הארכת המועד להגשת ערעור מטעמו כקבוע בתקנה 434, לאחר שהובהר כי נגרר להליך ערעור" (ע"א 807/08 שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי , פס' 9 (טרם פורסם, 23.4.2009)). בכך מושגים כמה יתרונות. ראשית , מבחינתו של בעל-הדין המוכן להשלים עם ההחלטה, הדין מתמרץ ומעודד אותו לעשות כן ולהימנע מהגשת ערעור, תוך מתן ערובה כי אם יוגש ערעור מטעם היריב, אפשר יהיה להגיש ערעור שכנגד. שנית , מבחינתו של בעל-הדין האחֵר, האפשרות כי ייחשף לערעור שכנגד מהווה "מעין שוט" (עניין שקמים בינוי ופיתוח בע"מ הנ"ל, פס' 7). כל אלה נועדו לתרום להפחתת כמות ההליכים ולחסכון במשאבים ובהוצאות הכרוכים בהתדיינויות משפטיות. מכאן ה"פריבילגיה" הגלומה בהליך הערעור שכנגד, ומכאן הגיונם של הכללים הנוגעים למועדי הגשת הערעור שכנגד ולהיקף הנושאים שאפשר לכלול בהליך כזה:

בעצם האפשרות להגיש ערעור שכנגד מוענקת פריבילגיה למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן, לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא שזכות זו לא תהא כלפי כל ענין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא, בהיות הערעור שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי, ולשם הגשמת מטרותיו - שומה עליו שיהא באותו ענין בו עוסק הערעור העיקרי (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).

7.

בהתאם לתכליתו של הליך הערעור שכנגד, המועד להגשתו נגזר מן הערעור העיקרי. בעניין זה קובעת תקנה 434 לתקנות כדלקמן:

היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו.

אם כן, לפי לשון התקנה (המסורבלת-משהו), קיימים שני מועדים חלופיים לתחילת מניין 30 הימים להגשת ערעור שכנגד: יום המצאת כתב הערעור, או יום מתן החלטה או הודעה בעניין פטור מהפקדת עירבון לפי אחת מן החלופות שבתקנה 432(א) לתקנות. בפסיקה נקבע כי התקופה שבה רשאי המשיב להגיש ערעור שכנגד מתחילה מהיום שבו הומצאה לו הודעה בדבר הפקדת העירבון. ההיגיון המונח ביסוד הסדר זה הוא שהמשיב לא יידרש להגיש ערעור שכנגד כל עוד מוטלת בספק השאלה אם בשלו התנאים לשמיעת הערעור העיקרי (ראו המ' 734/75 אריאל נ' קירשנבאום , פ"ד ל(1) 405 (1975); חמי בן נון, הערעור האזרחי 486-485 (2004)). עם זאת, אין מניעה שהערעור שכנגד יוגש עוד קודם להפקדת העירבון בערעור העיקרי.

8.

מה דינו של הערעור שכנגד במקום שבו הערעור העיקרי בוטל? ובכן, הכלל הנוהג הוא כי ביטול הערעור העיקרי אינו נוטל מן המשיב את הזכות להמשיך בערעור שכנגד (ראו דברי הנשיא אגרנט בעניין אריאל הנ"ל, בעמ' 410; זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 847; משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה כרך ב 1337 (מהדורה 15, 2007)). בעניין אריאל הנ"ל נקבע כי במקום שבו גרם המערער, בשל אי-הפקדת העירבון, לביטול הערעור העיקרי, יש בידי המשיב להתמיד בערעור שכנגד (שם). אציין כי כלל זה, שנימוקו בצדו, עשוי להוביל למצב שבו הערעור העיקרי יתאיין בשלב מוקדם, ודווקא הערעור שכנגד – שהוגש על-ידי בעל-דין שתחילה כלל לא חפץ להגיש ערעור – יישמע עד-תום.

9.

האם הכלל האמור בדבר "שרידותו" של הערעור שכנגד חל אף במקום שבו הערעור העיקרי סולק על-הסף מן הטעם שהוגש באיחור ? עמדתי היא כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כאמור, סדר הדין המיוחד לגבי ערעור שכנגד מקנה למעשה הארכת מועד להגשת ערעור. בִּמְקוֹם שהמועד להגשת ערעור יימנה מעת מתן ההחלטה של הערכאה הקודמת, מתחיל מרוץ הימים – בהתאם לתקנה 434 לתקנות – מ יום המצאת כתב הערעור, או מיום מתן החלטה או הודעה בעניין פטור מהפקדת עירבון . על רקע זה, סבורני כי כאשר הערעור העיקרי נמחק בשל איחור בהגשתו, הדבר משליך גם על הערעור שכנגד, אשר מניין הימים להגשתו נגזר כאמור מהליך הערעור העיקרי. אפשר לומר כי "הארכת המועד" להגשת ערעור שכנגד, המגולמת בתקנה 434 לתקנות, אינה משתכללת אם הערעור העיקרי עצמו הוגש שלא כדין לאחר המועד שנקבע לכך (בחיקוק או בהחלטה שיפוטית המורה על הארכת מועד).

10.

יובהר, כי במקום שבו מוגש לבית המשפט ערעור לאחר המועד הקצוב בדין, הערעור אינו אמור להתקבל לרישום כלל (ראו תקנה 421 לתקנות), וברגיל המזכירות מפנה את בעל-הדין למסלול של הגשת בקשה להארכת מועד. ברור שבמצב כזה אין עומדת לצד האחֵר אפשרות להגשת ערעור שכנגד (כל עוד לא הוחלט על מתן ארכה והוגש ערעור כדין). אמנם, לעתים מתקבל בטעות לרישום ערעור שהוגש באיחור, ואז עשוי להתקיים בירור בעניין המועדים בגדרי ההליך שנפתח. כך היה בענייננו, עת נפתח הליך של ערעור בזכות חרף האיחור, וההליך נמחק לאחר שנקבע כי הוגש באיחור וכי אין מקום למתן ארכה. אולם, איני סבור כי יש הצדקה עניינית להבחין – לצורך השאלה שלפניי – בין מקרה שבו נפתח בטעות הליך ערעור ונמחק בשל איחור בהגשתו, לבין מקרה שבו נפתח – כדרך המלך – הליך בש"א (בקשה להארכת מועד). כפי שבמקרה השני אי אפשר להגיש ערעור שכנגד כל עוד לא ניתנה ארכה והוגש ערעור עיקרי כדין, כך גם במקרה הראשון אין לאפשר את בירור הליך הערעור שכנגד, שהוגש עובר למחיקת הערעור העיקרי מחמת חלוף המועד להגשתו.

עולה מן האמור, כי במקום שבו נמחק הערעור העיקרי מחמת איחור בהגשתו, אין להותיר על כנו את הערעור שכנגד, שהוגש בפרק הזמן שבין הגשת הערעור העיקרי (בניגוד לדין) לבין מחיקתו.

11.

בשולי הדברים אתייחס לאופן הפעולה של משיב במצב מהסוג הנדון כאן. כאמור, במקרה שבו המזכירות מזהה מלכתחילה כי חלף המועד להגשת ערעור, לא יתקבל הערעור לרישום, ובעל-הדין יידרש להגיש הליך נפרד של בקשה להארכת מועד. במצב כזה, אם בית המשפט יחליט ליתן ארכה, ויוגש בהתאם ערעור עיקרי, עומדת למשיב האפשרות להגיש ערעור שכנגד בהתאם להוראת תקנה 434 לתקנות. אולם, כיצד אמור לפעול המשיב במקום שבו הוא סבור כי הערעור העיקרי שנתקבל לרישום הוגש באיחור ולפיכך דינו להימחק מן המרשם? ובכן, נראה כי במצב הרגיל מוטב שמשיב הגורס כי הערעור העיקרי הוגש באיחור, ישקול להמתין עד שתתברר שאלת גורלו של הערעור העיקרי, ובמקרה הצורך יגיש בקשה להארכת מועד. כך, ככל שהערעור העיקרי יימחק, ממילא לא יוגש ערעור שכנגד (כזכור, הערעור שכנגד מלכתחילה נועד לאפשר לבעל-דין שהשלים עם החלטת הערכאה הקודמת, לחזור בו לנוכח קיום ערעור מטעם הצד האחֵר). ככל שהערעור העיקרי לא יימחק, יגיש המשיב את הערעור שכנגד לפי המועדים הקבועים בתקנה 434 לתקנות; אם מצב הדברים הוא כזה שהמועדים הקבועים בתקנה 434 לתקנות עומדים לחלוף בטרם הכרעה בעניין גורלו של הערעור העיקרי, על המשיב להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמו (ערעור "רגיל" או ערעור שכנגד, בהתאם לנסיבות). אם המשיב בוחר בכל זאת להקדים ולהגיש ערעור שכנגד, הרי הוא נוטל על עצמו את הסיכון כי הערעור שכנגד יימחק אם ייקבע שהערעור העיקרי הוגש באיחור ודינו מחיקה על-הסף.

סוף דבר, דין הערעור שכנגד להימחק, והתיק שבכותרת ייסגר. אין בכך כדי לשלול הגשת בקשה להארכת מועד תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, ככל שהמשיב מעוניין בכך, ואיני מביע בשלב זה כל עמדה לגבי סיכוייה. בנסיבות העניין איני רואה ליתן צו להוצאות.