בש"א 2441/12 ניר ארביב נ. מנהל מס ערך מוסף פתח תקוה

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.12.2011. המבקש טוען כי קיבל את פסק-הדין בתחילת חודש ינואר (במועד שאינו זכור לו במדויק), וכי העיכוב בהגשת ערעור נבע ממצב נפשי של דכדוך ומקושי כלכלי "לגייס כספים להנעת תהליך ערעורו". יצוין כי הבקשה הוגשה תחילה ללא פירוט הולם וללא מסמך תומך, לרבות תצהיר. אפשרתי למבקש להגיש טיעון משלים, ומשזה הוגש, ביקשתי גם את עמדת המדינה – המתנגדת לבקשה.

לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 22.12.2011 היה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לדברי המבקש פסק-הדין התקבל אצלו בתחילת חודש ינואר 2012 (לא נמסר מועד מדויק). המדינה מצדה בדקה ומצאה כי פסק-הדין הומצא לבא-כוחו הקודם של המבקש ביום 29.12.2011. כך או כך המועד להגשת הערעור חל בסביבות מחצית חודש פברואר. הבקשה שלפניי הוגשה רק ביום 25.3.2012, קרי באיחור ניכר ביותר. אף בקשה זו הייתה חסרה פירוט וביסוס מינימאליים, ולא נתמכה בתצהיר, כך שהתעורר הצורך בהשלמה.

הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מוש תת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". עמד על כך כבוד השופט ס' ג'ובראן בציינו כי "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

אמת מידה מרכזית בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד" היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח. לאמור: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת מקום שבו נימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, אם הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

בענייננו, לא שוכנעתי כי נתקיימה מניעה ממשית להגשת הליך במועד, אף לא מצאתי כי התנהלותו של המבקש מצדיקה היענות לבקשתו. המבקש טוען למצב נפשי מדוכדך ולקושי כלכלי, אך שתי הטענות אינן זוכות לפירוט הולם ואינן נתמכות במסמך כלשהו. לא ניתן לקבוע, על-יסוד החומר המונח לפניי, כי מצבו הנפשי של המבקש שלל את יכולתו לתפקד וליזום הליך ערעורי (או למצער הגשת בקשת ארכה מבעוד מועד), וכך גם לגבי הטענה הכללית בדבר קושי כלכלי. די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לבקשה שלפניי, בפרט כשמדובר באיחור ניכר ובמצב שבו לא הוגשה ולוּ בקשת ארכה בתוך המועד הקצוב בדין.

מעבר לכך אציין כי בא-כוח המבקש מפנה אצבע מאשימה כלפי המשיבה שלא התייחסה כראוי לפניותיו בעניין הארכה החל מיום 4.3.2012. המדינה מצדה חולקת מכל וכל על טענותיו של המבקש. אין צורך להרחיב בעניין זה, אך ראוי לציין שתי נקודות אלה: ראשית , בבקשה המקורית נכתב (בסעיף 5) כי כל ניסיונותיו של בא-כוח המבקש להשיג את באת-כוח המדינה לא נענו, "ובשל כך לא ניתן היה לקבל את הסכמתה עד העת הזו". לעומת זאת, המדינה בתגובתה הבהירה כי הודעה בדבר התנגדותה לבקשה נמסרה למשרד בא-כוח המבקש עוד ביום 7.3.2012 (טלפונית). ואכן, בטיעון המשלים כתב המבקש (סעיף 6) כי ניתנה תשובה בעל-פה. הנה כי כן, תיאור הדברים בבקשה המקורית לא היה מדויק. שנית , אין כל הסבר מדוע השתהה המבקש והגיש את בקשת הארכה (הלאקונית) רק ביום 25.3.2012, כאשר אף לדבריו טיוטת הבקשה שוגרה לפרקליטות עוד ביום 4.3.2012, וכפי הנראה נמסרה לו הודעה בעל-פה בדבר התנגדות המשיבה ימים ספורים לאחר מכן.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ₪.