ע"א 3059/09 מרדכי שעיה נ. אקסטל בע"מ

1.

הערעור שבכותרת הוגש ביום 6.4.2009. למעלה משנתיים חלפו מאז. לכל אורך התקופה הטיפול בתיק עוכב בשל הליך מקביל המתנהל בבית המשפט המחוזי. אולם למעשה, עצם כשירותו של ההליך להתברר לגופו בבית משפט זה טרם נתבררה. עתה הגיעה עת הבירור.

2.

הערעור מכוון לכמה מטרות:

ראשית , הערעור מופנה כנגד החלטה של כבוד השופט א' זמיר, רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב . ההחלטה ניתנה ביום 24.9.2008 בבש"א 15873/07, במסגרת תיק פש"ר 1732/05 המתנהל בעניינם של המערערים – החייבים בהליך פשיטת הרגל. בהחלטה זו של כבוד הרשם זמיר התקבלה בקשה שהגיש המשיב 3 (להלן גם: המנהל המיוחד ), לאשר הסכם פשרה עם הנושה העיקרי של המערערים, המשיבה 1 (חברת אקסטל בע"מ), בנוגע למי מוש משק שבבעלות המערערים (להלן: הסכם הפשרה ).

שנית , הערעור מופנה כנגד "בקשתו של המנהל המיוחד מביהמ"ש המחוזי ליתן צו פינוי נגד המערערים לתיק בה"פ 4025/05 ביום 26.2.09". יובהר כי ה"פ 4025/05 היא הליך שיזמו המערערים בבית המשפט המחוזי בירושלים (עוד קודם לתחילת הליך פשיטת הרגל), שבו עתרו בין היתר להורות על בטלותו של הסכם המשכון שנחתם בינם לבין חברת אקסטל בע"מ.

שלישית , הערעור נסב על "החלטתו של כבוד השופט דרורי ביום 01.03.09 לאשר את בקשת המנהל המיוחד וחב' אקסטל ליתן צו פינוי נגד המערערים מביתם וכן על החלטתו ליתן פסיקתא ביום 01.03.09 ולפיה הוא מורה לפי בקשת המנהל המיוחד לפנות את המערערים מביתם בתוך 45 יום וזאת לצורך מכירת ביתם". יצוין כי החלטות אלה נתקבלו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 4025/05).

בהודעת הערעור מתבקש בית המשפט העליון גם להורות על ביטול כל הליכי הפינוי כנגד המערערים בניגוד לזכותם לדיירות מוגנת, ועל ביטול כל ההסכמים שאליהם הגיע המנהל המיוחד עם חברת אקסטל בע"מ.

3.

כבר בפתח הודעת הערעור ציינו המערערים כי במקביל להגשת הערעור הם פנו גם לבית המשפט של פשיטת הרגל (בית המשפט המחוזי בתל-אביב), בבקשה לקבל את אותם הסעדים שלהם עתרו בפני בית משפט זה; כמו-כן פנו לדבריהם, "למען הזהירות", לבית המשפט המחוזי בערעור על החלטתו של כבוד הרשם זמיר.

4.

ביום 14.4.2009 הגישו המערערים בקשה שלא לחייבם להפקיד עירבון בהליך שבכותרת וזאת עד למתן החלטתו של בית המשפט המחוזי בהליך המקביל שנפתח שם. המערערים ציינו כי בינתיים הורה כבוד הרשם זמיר – במסגרת תיק הפש"ר – על עיכוב הליכי הפינוי. לחלופין ביקשו ארכה להגשת בקשה לפטור מהפקדת עירבון. כבוד הרשם (כתוארו אז) י' מרזל האריך את מועד הפקדת העירבון עד להחלטה אחרת, והורה למערערים למסור הודעת עדכון בדבר המשך הטיפול בערעורם תוך 30 ימים (החלטה מיום 16.4.2009).

5.

ביום 15.6.2009 הוגשה לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור שבכותרת. כפי שניתן לראות, קיים פער זמנים של למעלה מחודשיים בין מועד הגשת הערעור לבין מועד הגשת הבקשה להארכת מועד. לדברי המערערים (בתגובתם מיום 31.5.2011), הדבר נובע מכך שהמזכירות לא נאותה לקבל את הבקשה להארכת מועד ללא תגובת המשיבים. תשובה זו אין בה כדי להסביר מדוע במצב כזה נפתח הליך הערעור.

מכל מקום, הבקשה להארכת מועד לא הוכרעה עד היום (הגם שתשובות המשיבים לבקשה הוגשו לפני זמן רב), שכן מאז החלטתו של כבוד הרשם מרזל ועד עתה הוארך מעת לעת המועד להגשת הודעות עדכון בדבר התקדמות ההליך המקביל בבית המשפט המחוזי. אולם, מכיוון שהודעות הצדדים מן העת האחרונה לימדוני כי המועד לסיום ההליך בבית המשפט המחוזי אינו נראה באופק, מצד אחד; ומכיוון שעצם כשירותו של ההליך להתברר בבית משפט זה שנויה במחלוקת, מצד אחר; החלטתי (ביום 17.4.2011) לקיים דיון במעמד הצדדים ולברר לאן מועדות פניו של ההליך.

מעיון במסמכים שבתיק, וכן מהדיון שהתקיים לפניי (ביום 24.5.2011), עולה כי לצד שאלת מועד הגשת ההליך קיימות כמה שאלות מקדמיות נוספות שטרם הוכרעו. אפרט עתה בקצרה את עיקרי טענות הצדדים לגבי הארכת המועד והשאלות המקדמיות.

6.

הבקשה להארכת מועד היא בקשה ארוכה ומפורטת עד-מאד, וכוללת טענות רבות לגוף הערעור. לטענת המערערים, הם לא היו מודעים להחלטותיו של בית המשפט בתיק הפש"ר ולהליכים שבהם נקט המנהל המיוחד. לדבריהם, "לא נמצאו כל אינדיקציות" כי החלטתו של כבוד הרשם זמיר נמסרה להם או לבאי כוחם דאז, והם המתינו בתמימות לדיון בהתנגדויותיהם להסכם הפשרה. עוד נטען כי המערערים החליפו את ייצוגם וכי באי כוחם בערעור "מונו רק לאחרונה", זאת לאחר שעורכי הדין הקודמים (עו"ד טולדנו ועו"ד בר נוי) "לא הצליחו לשפוך אור על ההליכים שננקטו". טענה נוספת בפי המערערים, כי הערעור מעלה שאלות נכבדות ונסב על עניין גורלי עבורם – קורת הגג שמעל ראשם – ואף מטעם זה יש לשיטתם להאריך את המועד "גם אם אחד מעורכי הדין הקודמים ביצע טעות ולא הודיע להם על ההחלטה ועל משמעותה".

כאמור, המערערים פורסים בבקשה גם את טיעוניהם לגוף הערעור. בין היתר הם טוענים כי החלטתו של כבוד הרשם זמיר התקבלה ללא דיון בהתנגדויותיהם וללא הנמקה; כי המנהל המיוחד פעל שלא כשורה, משיקולים זרים ותוך חריגה מסמכות, וכי הוא אינו רשאי לוותר על זכויותיהם, על טענותיהם ועל תביעתם כנגד חברת אקסטל בע"מ (תביעה שהוגשה כאמור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ושהמנהל המיוחד ביקש ליטול על עצמו את ניהולה). המערערים טוענים עוד כי גישתם לבית המשפט נחסמה, וכי לא ניתנה להם הזדמנות הולמת להביא את טענותיהם ואת התנגדויותיהם לכדי בירור שיפוטי. המערערים קובלים גם על כך שלא התקיים בבית המשפט קמא הליך לפי סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל, כפי שנדרש היה בנסיבות העניין.

7.

המשיבה 1 – חברת אקסטל בע"מ – הודיעה (ביום 17.6.2009) על התנגדותה למתן אורכה. המשיבה 1 מצביעה על כך שהערעור אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, בין היתר משום שהוא מופנה כנגד בקשה של הצד שכנגד (המנהל המיוחד); הוא כולל בצוותא-חדה השגות על החלטות שניתנו בשני הליכים שונים (האחד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והאחר בבית המשפט המחוזי בירושלים); והוא הוגש כערעור בזכות הגם שלא קיימת זכות כזו בנסיבות העניין. המשיבה 1 מדגישה כי המערערים מנסים ליצור הפרדה מלאכותית בין ידיעתם שלהם על ההחלטות שניתנו לבין ידיעת עורכי-דינם. המשיבה 1 מוסיפה וגורסת כי המערערים היו פעילים בהליך, לרבות השתתפות של המערערת 2 עצמה ושל עורכי הדין מטעם המערערים בדיון לפני כבוד השופט זמיר ביום 27.3.2008. המשיבה 1 מציינת כי בסופו של דיון זה – שהמערערים לא מצאו לנכון להזכירו בכתבי הטענות בבית משפט זה – ניתנה לבא-כוח המערערים הזדמנות לשלים את טיעונו, אלא שהזדמנות שלא נוצלה. המשיבה 1 מפרטת טענות שונות שהועלו על-ידי המערערים אשר לשיטתה כלל אינן נכונות ואף יש בהן משום הטעיה של בית המשפט. עוד מציינת המשיבה 1 כי המערערים נוקטים בהליכים רבים ומקבילים. לבסוף טוענת המשיבה 1 כי אין ממש בטענות המערערים לגוף הערעור.

המשיב 3 הגיש אף-הוא תגובה מטעמו, הכוללת נימוקים דומים לאלה שהועלו בתגובת המשיבה 1.

8.

המערערים הגישו תשובה לתגובה (לפי רשות שניתנה להם על-ידי כבוד הרשם מרזל בהחלטתו מיום 24.6.2009). המערערים מציינים כי קיימת זהות בין התגובות שהגישו

המשיבים 1 ו- 3 לבקשת האורכה. זהות זו מלמדת לשיטתם על שיתוף פעולה בניגוד לחובתו של המשיב 3 לייצג את כלל האינטרסים המעורבים. עוד נטען כי אין פגם בהעלאת טענות במסגרת הערעור כנגד החלטות שניתנו על-ידי שני בתי משפט מחוזיים, שכן למעשה מדובר "בהליך אחד" כשבית המשפט המחוזי בירושלים מכפיף את החלטותיו לאישורו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. כמו-כן מלינים המערערים על התנהלותם של הגורמים השונים סביב נושא גיבוש ואישור הסכם הפשרה עם המשיבה 1; המערערים משיבים לטענות מסוימות שהועלו על-ידי המשיבים, ובין היתר גורסים כי לאור תוכן הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 27.3.2008, אין באי-אזכורו על-ידם משום העלמת עובדות מהותיות מבית המשפט.

9.

כאמור, הבקשה להארכת מועד לא נדונה עד כה, וכן לא נתבררו הטענות הנוספות שהעלו המשיבים 1 ו- 3 בעניין פגמים שנפלו בהליך השוללים לדעתם את עצם כשירותו הדיונית. לאורך התקופה שמאז הגשת הבקשה להארכת מועד ועד היום הגישו המערערים מפעם לפעם הודעות עדכון באשר להתקדמות ההליכים המקבילים בבית המשפט המחוזי – הליכים שנטען כי עשויים הם לייתר את בירור הערעור שבכותרת. סקירת הודעות העדכון מלמדת כי בזמנו נקבעו דיונים בבקשות השונות בתיק פשיטת הרגל, אך הדיונים נדחו מספר פעמים (כשבתווך נעשה ניסיון להגיע לפשרה), ומזה חודשים ארוכים כלל לא קבוע דיון בבקשות.

10.

על רקע זה נערך (ביום 24.5.2011) הדיון לפניי, שממנו עלה כי מתקיימים מגעים כאלה ואחרים במטרה לפטור את הסוגיות השונות שעל הפרק, וכי בשלב זה אין צפי לגבי המועד שבו תתבררנה ותוכרענה הבקשות המונחות לפני בית המשפט המחוזי. במהלך הדיון העליתי לפני המערערים הצעה לסיום ההליך בבית משפט זה, בפרט נוכח ההליך המקביל בבית המשפט המחוזי והעובדה שהערעור ניצב עדיין לפני משֹוכות דיוניות גבוהות. באת-כוח המערערים ביקשה שהות לשקול את הצעתי. ביום 31.5.2011 הגישו המערערים הודעה שממנה עולה כי אין הסכמה להצעה כפי שהועלתה בדיון. לפיכך, וכפי שהודעתי לצדדים, בדעתי להכריע בשאלת הארכת המועד ובשאלות הדיוניות המקדמיות.

לאור ששבתי ובחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי הליך זה דינו להימחק על-הסף.

11.

כאמור, ההליך מופנה כנגד כמה החלטות, ובראש ובראשונה כנגד החלטת כבוד השופט זמיר מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.9.2008. על החלטה זו חתום כבוד השופט זמיר בתוארו כרשם. מסתבר כי המערערים הגישו שני הליכים ערעוריים כנגד החלטת כבוד הרשם זמיר: האחד לבית המשפט המחוזי, השני לבית משפט זה. זאת, כך נראה, בשל הספק לכאורה לגבי הכובע שבו ניתנה ההחלטה ולגבי ערכאת הערעור הנכונה בנסיבות העניין.

ברגיל, אין מקום לכך שבעל-דין ינקוט בהליכי ערעור כפולים, בשתי ערכאות שונות, על-מנת "לכסות את עצמו". על בעל-הדין לבחור את הערכאה הנכונה לפי שיטתו, ולהגיש בה את ההליך (מבלי שיש בכך כדי לשלול פתרונות דיונים כגון, במקרים מתאימים, בקשה להארכת מועד להגשת הליך בערכאה האחרת, או בקשה להעברת הליך לבית המשפט המוסמך). נקיטה בכפל הליכים בערכאות שונות מעמיסה על הצד שכנגד ועל המערכת השיפוטית, ואף עלולה לגרום לתוצאות בעייתיות כגון החלטות סותרות. יצוין, כי במהלך הדיון לפניי לא ידעו הצדדים לומר בבירור מה עלה בגורל הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטת כבוד הרשם זמיר, ואין בידי תשובה חד-משמעית אם ההליך עודנו תלוי ועומד, ואם לא – כיצד הסתיים ומאילו טעמים.

12.

אולם, אף בהתעלם מעניין זה, ואף בהנחה (שאיני מכריע לגבי תקפותה) כי המערערים רשאים היו להגיש לבית משפט זה ערעור בזכות על החלטת כבוד השופט-הרשם זמיר, עדיין עומדת על המדוכה שאלת מועד הגשת ההליך. ההליך הוגש ביום 6.4.2009, קרי: כמחצית השנה לאחר מתן החלטתו של כבוד השופט-הרשם זמיר. המערערים הגישו בקשה להארכת מועד להגשת ההליך, אך מכל עמודי הבקשה והמסמכים שבתיק לא עלה בידי לחלץ תשובה ברורה לשאלת היסוד: מתי הומצאה החלטת בית המשפט קמא למערערים, ומהו בדיוק הטעם שבגינו הוגש ההליך זמן כה רב לאחר מתן ההחלטה. אסביר.

13.

המועד להגשת הליך ערעורי הוא מועד הקבוע בחיקוק. הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקצובים בדין. כלל זה יסודו בשיקולים חשובים. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי דין זהים. אכן, הקפדה על לוחות הזמנים שהותוו בדין הכרחית לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם. בהקשר אחרון זה הובהר לא פעם כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" כתנאי להארכת מועד להגשת הליך ערעורי נובעת בין היתר מכך שעם חלוף התקופה הקצובה קונה המשיב לעצמו מעין "חסינות" מפני תקיפת ההחלטה והמשך הליכים (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת הליך ערעורי, אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". מהו "טעם מיוחד"? שאלה זו אינה פשוטה ואין לה תשובה אחידה (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904 (2001)), אולם אמת מידה מרכזית וחשובה היא בחינת טעמיו של מבקש הארכה במשקפי האילוץ והכורח. כלומר, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

14.

בענייננו, מכיוון שהמערערים היו מיוצגים בבית המשפט המחוזי, מועד ההמצאה הפורמאלי נקבע לפי התאריך שבו נמסרה ההחלטה לבאי-כוחם דאז. דא עקא, שהמערערים אינם מספקים תשובה ברורה לשאלה אם ומתי הומצאה ההחלטה לבאי-כוחם, ונוקטים בעניין זה בלשון עמומה ("ככל הנראה", "לא נמצאו אינדיקציות" וכד'). בחינת טענותיהם הכלליות של המערערים מלמדת כי אין בהן די כדי לעמוד בנטל הרובץ לפתחו של בעל-דין המבקש ארכה, בפרט כשמדובר בהליך שהוגש חודשים ארוכים לאחר מועד מתן ההחלטה.

ככלל, קיימות דרכים שונות לברר את מועד המצאתה של החלטה שיפוטית לבעל-דין או לעורך-דינו. בעל-דין המבקש ארכה נדרש ברגיל לנקוט בדרכים אלה, בשקידה ראויה וסבירה, כדי להביא לפני בית המשפט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה מוש כלת. בעל-הדין אינו רשאי להסתפק בטיעונים כלליים ומעורפלים לגבי עצם קיומה של המצאה, לגבי מועד ההמצאה ולגבי סיבת העיכוב בהגשת הערעור; עליו לפעול בנחרצות כדי לברר את כל הנתונים הדרושים ולבסס את קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה (ראו בש"א 1586/11 זנגריה נ' זנגריה (לא פורסם, 6.3.2011); בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

15.

בענייננו, עיון בבקשה להארכת מועד אינו מלמד, למשל, אם המערערים בדקו שמא קיים אישור מסירה לגבי המצאת החלטתו של כבוד הרשם זמיר לעורכי-הדין הקודמים. כך גם אין ללמוד מן הבקשה אֵילוּ בירורים נעשו מול עורכי-הדין הקודמים בכל הנוגע לסוגיית ההמצאה ויידוע המערערים על דבר-החלטתו של בית המשפט קמא. המערערים נוקטים בלשון כללית כגון "עוה"ד טולדנו ובר נוי לא הצליחו לשפוך אור על ההליכים שננקטו", אולם לא ברור מה בדיוק נשאלו עורכי-הדין הקודמים ומה היו תשובותיהם. לבקשה לא צורפה ולוּ פנייה פורמאלית אחת לעורכי-הדין הקודמים בעניין ההמצאה, ולא ידוע אם המערערים ביקשו מעורכי הדין הקודמים תצהיר בעניין זה או למצער התייחסות כתובה. במצב דברים זה, אין לומר כי המערערים הוכיחו כנדרש שלא נעשתה המצאה כדין של החלטת של בית המשפט קמא – המערערים גם אינם מעלים טענה נחרצת כזו (ראו למשל סעיף 63 לבקשה) – וגם אין לפניי תשתית מספקת לקבוע כי נפל אצל עורכי-הדין הקודמים מחדל כזה או אחר שניתן לראות בו "טעם מיוחד" המצדיק את הגשת הערעור (על-ידי עורכי-דין אחרים) זמן כה רב לאחר שניתנה החלטת כבוד הרשם זמיר.

16.

ודוק: המערערים שבים ומדגישים את חוסר המודעות שלהם עצמם להליכים שנתקיימו בעניינם, ובכלל זה להחלטות שנתקבלו. בכך אולי מבקשים הם להפריד בין המצאה לעורכי-הדין שלהם (הקודמים) לבין ידיעתם על החלטה כזו או אחרת. ככלל , הפרדה כזו אין לה מקום, שהרי המצאה לעורך-הדין היא המצאה לכל דבר ועניין, וכפי שצוין לעיל, נימוק הנעוץ בבעל הדין עצמו או בבא כוחו בדרך-כלל לא ייחשב "טעם מיוחד" לצורך מתן ארכה (ראו רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 28.4.2008)). עם זאת, לא מדובר בכלל חלוט ובכל מקרה ומקרה יש לבחון את הנסיבות. בענייננו, המערערים כאמור לא עשו די כדי לאתר ולהבהיר את מהותו של הכשל שהוביל לעיכוב המ מוש ך בהגשת הערעור, ובמצב זה אין בידי לקבוע כי מתקיים אותו "טעם מיוחד" הדרוש לפי הדין.

בשולי הדברים , ומבלי שסוגיה זו נתבררה כדבעי, אציין כי גם הטענה בדבר חוסר המודעות של המערערים עצמם להליכים מוטלת בספק מסוים. לעניין זה אדגיש כי לא מצאתי בתשובת המערערים מיום 5.7.2009 הסבר משכנע מדוע הם לא מצאו לנכון לציין בכתבי הטענות, במסגרת התיאור הארוך והמפורט של הרקע העובדתי, את הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 27.3.2008; דיון זה התקיים בנוכחות המערערת, והמערערים אינם מכחישים כי בסיומו ניתנה לעורך-הדין מטעמם אפשרות להשלים בכתב את הטיעון בעניין הסדר הפשרה. כאמור, לא ראיתי צורך להעמיק חקר בעניין זה לצורך הכרעה בבקשה שלפניי.

17.

לאמור לעיל מתווספים ליקויים דיוניים נוספים. כפי שעולה בבירור מטענות הצדדים, לרבות בדיון לפניי, המערערים נקטו בשני מסלולים, בשתי ערכאות, לקבלת אותם סעדים (ואיני מתייחס כאן דווקא לערעור הכפול על החלטת כבוד הרשם זמיר). למעשה, במצב הקיים, אם יצליחו המערערים בבית המשפט המחוזי, הם יחזרו בהם מן הערעור שבכותרת, אך אם ייכשלו, יחל הכול מחדש ויתקיים סיבוב נוסף החותר לאותה מטרה בדיוק. לא מצאתי הצדקה להתנהלות זו שמשמעותה כי הערעור על החלטות שניתנו בסוף שנת 2008 ובתחילת שנת 2009 יתחיל להתברר בעוד חודשים או שנים, לאחר תום ההתדיינות (המקבילה) בבית המשפט קמא. נראה כי משנתנו המערערים עצמם קדימות להליך בבית המשפט המחוזי (שהרי הם ביקשו לעכב את ההליך בבית משפט זה עד שתתברר התוצאה שם), עליהם לדבוק במסלול זה, ואם ההחלטות שתינתנה שם לא תהיינה לשביעות רצונם, יוכלו להשיג עליהן בדרכים ובמועדים הקבועים בדין.

18.

פגם דיוני נוסף המכשיל את הערעור הוא העובדה שהמערערים בחרו לערב בהליך מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים? בכך שהמערערים משיגים באותו הליך ערעורי על החלטות שונות שניתנו בהליכים שונים בבתי משפט שונים . לקיבוץ דיוני זה אין מקום ואין עיגון בדין. בעל-דין החפץ להשיג על החלטות של בתי משפט שונים בהליכים שונים נדרש להגיש ערעורים נפרדים – כל ערעור לפי כלליו ומועדיו – ולשלם אגרה בכל הליך. לאחר מכן יש בידו לבקש, אם מתקיימים התנאים לכך, לאחד את הדיון בתיקים השונים או לשמעו באותו מועד ולפני אותו הרכב. אולם בעל-דין אינו רשאי "לדלג" על כל השלבים האלה ולכלול בהליך אחד ערעורים על החלטות שונות. המערערים ניסו להצדיק את "כינוס ההליכים" בטענות הנוגעות לזיקה בין ההליכים, אך טענות אלה טוב היה לוּ באו במסגרת בקשה מתאימה לאיחוד הדיון, ולא כהסבר בדיעבד לערעור כפי שהוגש. לא למותר לציין כי המערערים מפנים את הערעור גם ל"בקשתו של המנהל המיוחד...", אולם ברור כי לא ניתן לערער לבית משפט זה על בקשה של בעל-דין, אלא אך ורק על החלטה שיפוטית.

19.

לאור כל המקובץ, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס ממחיקת ההליך מן המרשם. לאור כלל נסיבות העניין, יישאו המערערים בשכר טרחתו של בא-כוח המשיבה 1 בסך של 3,000 ₪, ובשכר טרחתו של המשיב 3 בסכום זהה (סך-הכול 6,000 ₪).