רע"א 10436/07 הראל ציון נ. בנק הפועלים בע"מ (סניף יהלום)

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' ש' שילה) בתיק ע"א 5950-0807, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש, הרצל ציון (להלן: המבקש ), לביטול מחיקת ערעור שהגיש בשל אי הפקדת עירבון במועד.

הרקע העובדתי

1.

ביום 22.1.2006 ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בראשון-לציון (כבוד השופט ש' מנהיים) בת.א. 3424/02 במסגרתו התקבלה תביעת המשיב, בנק הפועלים בע"מ (להלן: המשיב ), נגד המבקש, והמבקש חויב לשלם למשיב סך של 400,000 ₪ בצירוף ריבית וכן אגרת משפט, שכר עדים ושכר טרחת עורך דין.

2.

המבקש הגיש, ביום 13.3.2006, ערעור לבית המשפט המחוזי (להלן: הערעור ). ביום 19.3.2006 נשלחה למבקש החלטה בדבר קביעת עירבון להוצאות, שעל פיה היה עליו להפקיד עירבון בסכום של 15,000 ₪ בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה, וביום 9.4.2006 נשלחה למבקש ההחלטה המורה על הפקדת העירבון לכל המאוחר עד שבעה ימים לפני המועד הקבוע לדיון מקדמי בערעור (שנקבע ליום 8.11.2006).

על פי נתוני מחשב בית המשפט המחוזי ההחלטה הומצאה לבא כוחו של המבקש ביום שיגורה, דהיינו ב-9.4.2006.

3.

העירבון לא הופקד, ועל כן ביום 7.11.2006 נמחק הערעור.

4.

ביום 15.1.2007 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה המורה על מחיקת הערעור (להלן: הבקשה לביטול החלטה ). המבקש טען כי האיחור בהפקדת העירבון נבע ממצבו הנפשי הקשה, אשר הביא לכך שהוא אושפז במרכז גמילה עקב התמכרותו לכדורי הרגעה ולא שיתף פעולה עם בא כוחו, ולא בשל זלזול או התעלמות מהחלטות בית המשפט.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ש' שילה) דחה את הבקשה לביטול ההחלטה. בית המשפט המחוזי ציין כי על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) יש להגיש בקשה לביטול פסק דין בתוך 30 ימים מהמועד שבו הומצא פסק הדין למבקש. המבקש איחר את המועד להגיש בקשה לביטול פסק דין ואף לא ביקש את הארכת המועד. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הבקשה על פי הוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש ובא כוחו היו מודעים לחובה להפקיד את העירבון, ובהחלטה המורה על הפקדתו הובהרה הסנקציה במקרה של אי הפקדה. ההחלטה על הפקדת עירבון הומצאה למבקש בחודש מרץ 2006 ואילו המבקש אושפז במרכז גמילה רק בחודש אוגוסט 2006 (באופן לא רשמי) ובאופן רשמי אושפז במוסד ביום 17.9.2006.

בית המשפט המחוזי ציין כי התנהלותו של המבקש היתה רצופת מחדלים, ללא הצדקה של ממש למחדלים אלו. בנוסף, ציין כי עיון בפסק הדין של בית משפט השלום ובכתב הערעור אינו מצביע על סיכויים של ממש לזכות בערעור, המופנה כנגד קביעות שבעובדה ובמהימנות.

6.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי, לדחות את הבקשה לביטול החלטה, הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות המבקש

7.

המבקש טוען כי ההחלטה על מחיקת הערעור בשל אי הפקדת העירבון נמסרה לבא כוחו טלפונית בלבד, ביום 8.11.2006 בו היה קבוע דיון בערעור, ומעולם לא הומצאה לו כדין. על כן טוען המבקש, כי גם אם הבקשה לביטול ההחלטה הוגשה באיחור, הרי מדובר באיחור של חודש בלבד, אשר יש לו הצדקה מניחה את הדעת, והיא מצבו הנפשי הקשה של המבקש ואשפוזו במוסד גמילה.

המבקש מוסיף וטוען כי במשך חודשים ארוכים לא עלה בידי בא כוחו לאתרו ועל כן לא יכול היה להמשיך ולפעול בתיק ללא קבלת הנחיות מהמבקש. בהקשר זה טוען המבקש כי בא כוחו לא יכול היה להחליט עבורו כיצד לנהל את ענייניו.

המבקש טוען כי למשיב לא ייגרמו נזקים כלשהם אם יחודש הדיון בערעור לגופו, וכי אין בהחזרת הדיון בערעור לגופו משום פגיעה בציפייתו של המשיב לסופיות הדיון.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, סבורני כי דינה להידחות, בלא צורך בקבלת תשובה.

9.

בקשת רשות הערעור מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לביטול החלטה. החלטה זו ניתנה בהתבסס על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד יש להגיש בתוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה. מאחר שמדובר ב"מועד שנקבע בחיקוק", ככל שהיה המבקש מעוניין להאריך את המועד להגשת הבקשה לביטול החלטה, חלה הסיפא של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיה בית המשפט מוסמך להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

10.

הלכה היא כי "טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). על כן, צדק בית המשפט קמא משדחה את הבקשה לביטול החלטה כבר מהטעם שהוגשה באיחור, ללא שהתבקשה הארכת מועד.

11.

בית המשפט קמא לא הסתפק בכך, ואף בחן את הבקשה לגופה. הכלל הוא, כי השאלה האם יש מקום לעשות שימוש בתקנה 201 נענית על פי שני מבחנים: ראשית, נבחנת

הסיבה למחדלו של המבקש ; שנית, נבחנים סיכויי ההצלחה של המבקש (ראו למשל: רע"א 7034/00 צדקה נ' וייל (לא פורסם, 19.11.2001)). העיקר הוא בחלק השני של המבחן, הנוגע לסיכויי ההצלחה (ראו למשל: רע"א 10292/01 סופרזול קינן את ביזמן בע"מ נ' ירמיהו עיני חברה לבנין בע"מ (לא פורסם, 2.6.2002)).

12.

בענייננו, ציין בית המשפט המחוזי כי אין סיכויים של ממש כי המבקש יזכה בערעור, שכן ערעורו הופנה כנגד קביעות שבעובדה ובמהימנות. מאחר והמבקש כלל לא צירף את פסק דינו של בית משפט השלום כמו גם את כתב הערעור, בית משפט זה לא יכול היה להתרשם בדבר סיכויי ההצלחה של הערעור, ועליו להסתמך על קביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה. משנמצא כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, צדק בית המשפט קמא משדחה את הבקשה לביטול החלטה גם לגופה.

13.

למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענתו של המבקש כי בא כוחו לא רשאי היה לנהל בשמו את ענייניו. אין חולק כי עורך דין רשאי לפעול בשם מרשו אך ורק על פי ייפוי הכוח שניתן לו ובהתאם להרשאה שניתנה לו על ידי לקוחו. יחד עם זאת, נראה כי מצופה היה שעורך דין אשר יודע כי מרשו לא הפקיד עירבון וכי ערעורו בסכנת מחיקה, לכל הפחות יגיש בקשה להארכת מועד ובה יפרט את הנסיבות הרלוונטיות, כגון שהוא אינו מצליח להשיג את מרשו. הדבר נכון גם לגבי עורך דין אשר יודע כי ניתנה החלטה על מחיקת הערעור שהגיש בשם מרשו, וזאת בשל אי הפקדת עירבון. זאת, ככל שייפוי הכוח שניתן לעורך הדין לא היה מוגבל לפעולות ספציפיות בתיק.

14.

כמפורט לעיל, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו לדחות את הבקשה לביטול החלטה, ועל כן דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.