רע"א 2705/17 רע"א 2705/17

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת ) מיום 23.2.2017 (ע"א 43028-07-17) אשר דחה את בקשת המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע.

1.

ביום 27.10.2016 קיבל בית משפט השלום בבאר-שבע תביעה לפינוי מושכר שהגיש המשיב נגד המבקש, שלא היה מיוצג בהליך, וקבע כי על המבקש לפנות את הדירה אותה הוא שוכר מהמשיב בתוך 60 יום. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שמאז סוף שנת 2015 אין בין הצדדים חוזה שכירות בתוקף והוסיף כי טענות המבקש בנוגע לבעלות בדירה ולחתימת הסכם מכר אינן רלבנטיות בהליך של תביעה לפינוי מושכר. בחלוף כ-80 ימים מיום מתן פסק הדין, ביום 18.1.2017, הגיש המבקש באמצעות בא כוחו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המבקש נימק את הבקשה בכך שכשקיבל את פסק הדין כנגדו הוא "הופתע ונבהל" והחליט כי לטובת הליך הערעור שומה עליו לשכור עורך דין על אף מצבו הכלכלי הקשה. לשם כך, לטענתו, הוא פעל לגייס כספים מקרוביו אך הדבר עלה בידו רק במחצית חודש ינואר.

2.

ביום 23.2.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בקובעו כי לא מתקיימים בבקשה התנאים הנדרשים למתן הארכה המבוקשת. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקש לא תמך את טענותיו העובדתיות בתצהיר כנדרש ודי היה בכך כדי לדחות את הבקשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם מצבו הכלכלי של המבקש אכן קשה והדבר הקשה עליו באיתור ייצוג משפטי, הוא יכול היה לפנות לגופים שונים המספקים ייצוג משפטי עבור מעוטי יכולת, וטענה בדבר קושי בהסדרת ייצוג אינה טעם המצדיק בנסיבות העניין הארכת מועד להגשת ערעור. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי על פני הדברים סיכויי הערעור של המבקש נמוכים וזאת משום שלא הצביע על זכות להתגורר בדירה ואין חולק כי בין הצדדים אין הסכם שכירות בתוקף.

3.

מכאן הבקשה דנן שבה שב המבקש וטוען כי העיכוב בהגשת הערעור נבע מהצורך להסדיר את ייצוגו המשפטי ומן הקשיים הכלכליים שבהם הוא מצוי. בנוסף נטען כי פסק הדין של בית משפט השלום מבוסס על "תרמית וראיות בדויות", וכי בית משפט השלום שגה בכך שלא התייחס לטענות המבקש כי העביר למשיב 100,000 ש"ח כמקדמה לרכישת הדירה, ואף מטעם זה ראוי לקבל את בקשת רשות הערעור. עוד טוען המבקש כי לא תיגרם כל פגיעה למשיב אם תתקבל בקשתו. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור עתר המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום, בטענה כי סיכויי בקשת רשות הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן פינוי משפחתו מהדירה תגרום לו נזקים קשים. המבקש מוסיף כי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור הוא מוכן לשלם דמי שכירות למשיב.

4.

בהחלטה מיום 16.5.2017 נקבע כי ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום יעוכב עד למתן החלטה אחרת וכי על המשיב להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע ולהצעה שהעלה המבקש. בתגובתו, מתנגד המשיב לבקשה וטוען כי סיכויי הבקשה קלושים וכי המבקש אינו נושא בתשלומי החובה על הנכס מזה מספר שנים, לא משלם את ההוצאות בהן חויב אף שעל פי הנטען הוא מחזיק בסכומי כסף ניכרים במזומן בביתו. המשיב מציין כי פתח בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקש מהדירה וכי המבקש הגיש בינתיים תביעה לבית משפט השלום לאכיפת הסכם המכר שנכרת לכאורה בין הצדדים.

5.

דין הבקשה להידחות.

על חשיבותה של ההקפדה על המועדים הקבועים בדין עמד בית משפט זה בציינו כי "הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" (ע"א 3832/00 מיטרני נ' מחלוף , פסקה 24 (10.8.2010)). עם זאת, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים" לכך. בהקשר זה נפסק כי שאלת קיומם של "טעמים מיוחדים" תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ובין היתר ייבחן משך האיחור, הטעמים העומדים בבסיסו וסיכויי ההליך שמתבקשת ארכה להגשתו (בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים , פסקה 9 (14.3.2011) (להלן: עניין

הוליס ); רע"א 1778/07 עופר נ' דיין , בפסקה ד' (27.2.2007) וההפניות שם (להלן: עניין עופר ); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

1001 (מהדורה 12, 2015)). עוד נפסק כי מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם ככלל לא יהיה מקום להאריך את המועד להגשת ההליך (רע"א 10436/07 הראל נ' בנק הפועלים (28.4.2008); עניין הוליס , שם) וזאת להבדיל ממקום בו נסיבות חיצוניות שאינם בשליטת בעל הדין הן אלו שהביאו לאיחור (רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ , פס' 10 (28.4.2008)).

6.

בענייננו, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן אין מחלוקת כי כיום אין הסכם שכירות בתוקף בין הצדדים וטענת ההגנה היחידה של המבקש היא קיומו לכאורה של הסכם מכר בין הצדדים. הסכם זה נחתם לטענת המבקש לפני כארבע שנים (13.5.2013, מב/יד) אך לאורך כל התקופה האמורה המבקש לא עתר לאכיפתו, הבית לא נרשם על שמו וגם לגישתו הוא לא שילם את מלוא התמורה שעליה הוסכם לעניין המכר. מכל מקום, בינתיים הגיש המבקש תביעה לאכיפת הסכם המכר בבית משפט השלום ועל כן, כל טענותיו בהקשר זה תתבררנה באותו הליך. לכך יש להוסיף כי מחלופת המסרונים שהציג המשיב בפני בית המשפט קמא עולה כי עוד ביום 31.10.2016 היה המבקש מודע לצורך בהגשת ערעור ואף הביע נכונות להתפנות מן הנכס אך הוא לא עשה כן ואף לא הגיש בקשה להארכת המועד בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות להגשת ערעור לצורך הסדרת הייצוג (השוו: עניין עופר , שם).

הבקשה נדחית, אפוא, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע. לפנים משורת הדין, ניתנת בזאת למבקש ארכה לפינוי המושכר עד ליום 9.7.2017.

אין צו להוצאות.