פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
2093/14 - א'
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקשים:
1. דפנה אלגזי
2. יורם פלדמן
3. דנית חן
נ ג ד
המשיבה:
רכבת ישראל
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.1.2014, שבו נדחתה בקשתם של המבקשים לאישור תובענה ייצוגית, והם חויבו בהוצאות ושכר טרחה בסך של 50,000 ₪.
לאחר עיון בבקשה ובתגובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. הכלל הוא, כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה ( בש"א 1264/00
אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (4.4.2000)).
אמנם, לבית המשפט שמורה הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת ערעור, זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". אולם, לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". כדבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן: "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה..." ( בש"א 2399/11
זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)).
בענייננו, לא מצאתי כי מתקיים "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת.
ראשית , הבקשה שלפניי הוגשה ביום 19.3.2014, זמן ניכר לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. אמנם, המבקשים מציינים כי הם פנו לראשונה לבית המשפט ביום 28.2.2014, אולם פנייה זו לא הוגשה בהתאם להנחיות כבוד הנשיאה, ולכן לא נתקבלה. בקשה המוגשת שלא לפי הנחיות הנשיאה אינה בבחינת בקשה שהוגשה כדין, מה גם שחלפו כמעט
שלושה שבועות מאז ועד להגשת הבקשה המתוקנת (ביום 19.3.2014), כאשר מתוך התקופה הזו – עשרה ימים הם לאחר שהועברה למבקשים תגובתה המנומקת של המשיבה.
שנית , הנימוק העיקרי לבקשה הוא שעורך-הדין ליאור ציגלר נאלץ להיעדר מן הארץ בשלושת השבועות האחרונים, זאת בשל טיפול בלקוח אחֵר. בהקשר זה אציין, כי לא ברור אם נפלה טעות בציון מועדי השהייה בחו"ל בתצהיר (7.3.2013-26.3.2014), ואם תאריכים אלה הם הנכונים, הרי שכל התקופה היא לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. אולם גם אם הכוונה היא לחודש פברואר, הרי שלא די בנימוק האמור בענייננו, ודי שאציין כי לא מצאתי הצדקה מספקת מדוע הערעור לא הוגש בידי עורך-הדין אליהו ציגלר, שנרשם אף-הוא כמייצגם של המבקשים בבית המשפט קמא. יודגש, כי לדברי המשיבה הבקשה להארכת מועד היא כתב הטענות הראשון – מאז שהוגשה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית – שבו נשמט שמו של עורך-הדין אליהו ציגלר.
שלישית , לבקשה שלפניי לא צורף הערעור גופו, ומבוקשת ארכה נוספת עד ליום 20.4.2014. כלומר, הבקשה היא להגשת הערעור כשלושה חודשים ומחצה לאחר שניתן פסק-הדין של בית המשפט קמא. אין בנימוקי הבקשה משום הצדקה לכך.
רביעית , מן הבקשה שלפניי ניתן להבין כי עיקר ההשגה הוא על פסיקת ההוצאות בבית המשפט קמא. נתון זה משפיע על סיכויי הערעור גופו.
סוף דבר, איני רואה טעם מספק למתן הארכה המבוקשת. בנסיבות העניין החלטתי שלא ליתן צו להוצאות בגין הבקשה שלפניי.
ניתנה היום, כ"א באדר ב' תשע"ד (23.3.2014).
גיא שני, שופט
ר ש ם