פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
2667/13 - א'
לפני:
כבוד הרשם גיא שני
המבקש:
אריה
גול
ובנציץ
נ ג ד
המשיבים:
1. פקיד שומה ירושלים
2. חיים
גול
ובנציץ
3. אגמון ושות'
בקשה להארכת מועד
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.1.2013, שבה נדחתה בקשתו של המבקש למתן צו המונע את העברתו של מידע שמסר למשיב 1 במסגרת הליך גילוי מרצון, למשיב 2. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 14.4.2013. המשיב 1 מתנגד למתן הארכה.
לאחר עיון בבקשה ובתגובה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
אין צורך להכביר מילים באשר לחשיבותה של ההקפדה על המועדים הקבועים בדין – לרבות המועדים להגשת ערעור. די שאציין כי כיבוד כללי המועדים תורם להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך; הוא מבטיח שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, והוא מסייע לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (ראו בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו
(4.4.2000)). לאור שיקולים אלה, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה להצגת "טעם מיוחד" להארכת מועד. בלשונו של כבוד השופט ג'ובראן: "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (30.3.2011)).
אמת מידה מרכזית בבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד" היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח. לאמור: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת מקום שבו נימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הוועדה
המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו שם).
בענייננו, נתקשיתי לאתר "טעם מיוחד" בבקשה שלפניי.
אפתח בעניין מועד ההמצאה. המבקש טוען (בשולי הדברים, יש לציין), כי עד היום לא הומצאה לו כדין ההחלטה, וכי נודע לו אודותיה "במהלך שיחת אגב שניהל עם המשיב 3". אולם, המבקש אינו מציין מתי התקיימה השיחה, ומתגובת המשיב 1 עולה כי בא-כוח המבקש דאז מסר שההחלטה הומצאה לידיו ביום 27.1.2013. זאת ועוד, המבקש הגיש ביום 27.1.2013 בקשה לבית משפט זה, לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי (בש"א 691/13). במצב דברים זה, ברי כי יש לראות ביום 27.1.2013 את המועד שממנו החל מניין הימים להגשת הליך ערעורי.
עולה מן האמור, כי הבקשה שלפניי הוגשה באיחור ניכר, וכי גם הפנייה הראשונה למשיב 1 (ביום 19.3.2013), בבקשה לקבלת הסכמתו להארכת המועד, נעשתה לאחר חלוף התקופה הקצובה בדין. לכך, אומר מייד, לא מצאתי הסבר מספק העולה כדי "טעם מיוחד".
המבקש מעלה כמה נימוקים לאיחור, שעניינם בעיקר נסיעה לחוץ-לארץ (בין התאריכים 6.2.2013 ו- 15.2.2013) וניתוח שעבר (ביום 15.2.2013), בא-כוחו של המבקש – שהוא גם בנו – אשר הצריך תקופת החלמה. אולם, אין בפירוט המובא בבקשה ובמסמכים המצורפים לה כדי להצביע על טעם מבוסס לאיחור בהגשת ההליך, זאת במיוחד בהינתן שגם בקשה להארכת מועד לא הוגשה מבעוד מועד. ראוי להזכיר עוד, כי כבר ביום 27.1.2013 הוגשה מטעם המבקש "בקשה לעיכוב ביצוע", וזו נדחתה על-ידי כבוד השופטת חיות, אשר ציינה בין היתר כי "... נראה לכאורה ועל פני הדברים כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי משבחר המבקש לגלות במגעיו עם פקיד השומה מידע עסקי המשותף לו ולאחיו, אין לשמוע מפיו בהליך שבין אחיו לפקיד השומה כי זהו מידע שלא ניתן לגלותו". כבוד השופטת חיות אף הוסיפה וציינה כי "... בינתיים ככל הנראה כבר הועבר המידע, למצער באופן חלקי, לידי המשיב 3 שהוא בא-כוחו של המשיב 2". מתגובת המשיב 1 לבקשה שלפניי עולה כי בינתיים – בהסתמך על החלטת בית המשפט קמא (שלא עוכבה) – הושלמה העברת המידע למשיב 2. גם נתון זה תומך בדחיית הבקשה להארכת מועד.
לאור כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה, והיא נדחית בזאת. בנסיבות העניין, המבקש יישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 2,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ב באייר תשע"ג (2.5.2013).
גיא שני
ר ש ם