בש"א 8336/12 חזי דחבש נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע''מ

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

עניינה של הבקשה שלפניי בהחלטה שנתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 9.10.2012, אשר בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש בעניין מספר החלטות של כבוד רשם ההוצאה לפועל. לדברי המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי הומצאה לידיו ביום 18.10.2012. מכאן שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חל ביום 18.11.2012. בתאריך זה הוגשה הבקשה שלפניי.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה באתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת ועל כן דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק. הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. היא מסייעת לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". כדברי כבוד השופט ס' ג'ובראן: "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

בענייננו, טעם הבקשה שלפניי אינו ברור ואינו מבוסס. ראשית, מדובר בבקשה ארוכה הכוללת טענות והשגות רבות לגופם של דברים, כך שלא ברור מדוע לא יכול היה המבקש להגיש בקשת רשות ערעור במועד. אמנם בשולי הבקשה מציין המבקש כי הוא זקוק להארכת מועד "עקב מחלותיו" ונוכח מורכבותו של התיק, אולם מדובר בטענה כללית ביותר, שאין בה משום הסבר ממשי מדוע נמנע המבקש מהגשת הבר"ע במועד – בין בעצמו בין באמצעות עורך-דין (יצוין כי בבית המשפט המחוזי היה המבקש מיוצג). גם הטענה בדבר פנייה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר (שנדחתה) אין בה כדי להועיל למבקש. כלל הוא כי לא ניתן להאריך מועדים הקצובים בדין על-ידי הגשת בקשה לעיון חוזר, מה עוד שעצם הפנייה לבית המשפט המחוזי מחזקת את המסקנה בדבר אי-קיום מניעה מבוררת להגשת הליך ערעורי בהתאם למצוות הדין.

מעבר לאמור, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהליך ב"גלגול רביעי", כמו-גם מן האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר ריבוי ההליכים (לרבות בקשות להארכת מועד) שיזם המבקש אשר התנהלותו הדיונית – כך בית המשפט המחוזי – "גרמה להתמשכות הדיונים לפרקי זמן ארוכים ובלתי סבירים". כל אלה מעניקים משקל רב במיוחד לשיקול של סופיות ההליך, ולחובתו של המבקש לנקוט שקידה סבירה להגשת

בקשת רשות ערעור במועד, להבדיל מבקשה נוספת להארכת מועד.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסך של 2,500 ₪.