בש"א 2371/11גילאון שהם נ. בנק לאומי לישראל בע''מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (מיום 31.1.2011), שלא לבטל החלטה קודמת שבה הורה על מחיקת ערעור על-הסף.

להלן תמצית הרקע העובדתי, כפי שהוא עולה מן החומר שלפניי: המבקשת 2 (הגב' יפעת שהם) והמבקשת 3 (אטיקט אינטרנשיונל בע"מ) הגישו לבית משפט השלום בבאר-שבע הליכים (נפרדים) לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. פסק-הדין בהליך שיזמה המבקשת 3 ניתן ביום 7.9.2010. לגבי ההליך שיזמה המבקשת 2, נקבע דיון הוכחות ביום 14.11.2010, אך מכיוון שהמבקשת 2 לא התייצבה לדיון בשעה היעודה, ניתן פסק-דין לחובתה. בהמשכו של אותו היום הגיע המבקש 1, בעלה של המבקשת, לבית המשפט, וטען כי נפלה אצל המבקשת 2 טעות באשר לשעת הדיון. לפיכך ביקש לבטל את פסק-הדין שניתן. בית משפט השלום הבהיר כי הבקשה הוגשה על-ידי האדם הלא נכון, שכן המבקשת 2 (בעלת-הדין) היא שזכאית להגיש בקשה מנומקת לביטול פסק-הדין, בצירוף תצהיר מטעמה. עם זאת, בית המשפט נאות לאפשר למבקשת 2, לפנים משורת הדין, להגיש תוך שלושה שבועות בקשה לביטול פסק-הדין, "זמן שהינו סביר אף לקבלת ייעוץ משפטי, דבר שמומלץ למבקשת". בית המשפט אף עיכב את ביצוע פסק-הדין לצורך מתן השהות למבקשת 2.

המבקשת 2 לא פעלה בהתאם למתווה שהניח בית משפט השלום. תחת זאת הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (יצוין כי ככלל, במקום שבו ניתנת החלטה במעמד צד אחד, קיימת עדיפות להגשת בקשה לביטול ההחלטה בטרם פנייה להליכי ערעור – ראו ר"ע 505/83 יהלום נ' עיריית רמת-גן , פ"ד לז(4) 357 (1983)). הערעור נסב הן על פסק-הדין מיום 14.11.2010 בעניינה של המבקשת 2, והן (באיחור ניכר) על פסק-הדין הקודם שניתן בעניינה של המבקשת 3. ביום 31.12.2010 ניתן פסק-דין שבו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיב לסילוק ההליך על-הסף, זאת מנימוקי הבקשה ולאחר שהמבקשים לא הגישו תגובה. בהחלטות נוספות, מיום 18.1.2011 ומיום 31.1.2011, מיאן בית המשפט – לאחר בחינת טענות הצדדים – לבטל את פסק-דינו הדוחה את הערעור.

ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי – מיום 31.1.2011 – היא נשוא בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה. אלא שההליך הוגש באיחור ומכאן הבקשה להארכת מועד שלפניי.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובמסמכים שבתיק, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, הבקשה להארכת מועד הוגשה על-ידי מר גילאון שהם, "בשם המבקשים". מר שהם אף רשם את עצמו כבעל-דין בהליך הבקשה להארכת מועד, והוא אשר חתום על התצהיר הנלווה לבקשה. דא עקא, שמר שהם לא היה בעל-דין פורמאלי בהליכים שנתקיימו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ואף בבקשת רשות הערעור עצמה הוא אינו רשום בין המבקשים, ובדין כך. התנהלות בעייתית זו מוקשית במיוחד נוכח העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה מר שהם שם עצמו בנעלי המבקשת – היא בעלת-הדין – ובית משפט השלום כבר הבהיר בהחלטתו מיום 15.11.2010 את הפגם שבכך. הבהיר – ללא הועיל.

מעבר לכך, לא שוכנעתי בקיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד המבוקשת. מסקירת השתלשלות הפרשה – שתמציתה הובאה לעיל – עולה כי התנהלות המבקשים רצופה מחדלים דיוניים: אי-הופעה לדיונים, אי-הגשת תגובות, אי-הקפדה על מועדים, התעלמות מהחלטות שיפוטיות. בהחלטתו מיום 15.11.2010 המליץ בית משפט השלום למבקשת לפנות לייעוץ משפטי, אך הדבר לא נעשה (יצוין כי המבקשת הייתה מיוצגת בערכאה הדיונית עד שלב מסוים, אך עורך-הדין ביקש להשתחרר מן הייצוג). אפשר שבחירתם של המבקשים, משיקוליהם, שלא להסתייע בעורך-דין, עומדת בעוכריהם מבחינת התנהלותם הדיונית, אולם בחירה זו אינה יכולה להכשיר כל פגם וכל מחדל. בענייננו, מר שהם אמנם טוען בבקשה ובתצהיר כי היה משוכנע שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך (שבו כאמור הוא איננו בעל-דין), וכי עשה כמיטב יכולתו להימנע מאיחור בהגשת ההליך. אלא שמר שהם אינו מסביר מהן הפעולות שביצע על-מנת לוודא כי אמנם עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך. הטענות בבקשה הן טענות בעלמא, וכאמור, אין המדובר במחדל דיוני ראשון או שני של המבקשים. נראה כי לכל הפחות, בפרט לאור השתלשלות העניינים עד כה, היה על המבקשים לפעול בשקידה ראויה כדי לבדוק מהם סדרי הדין הרלבנטיים בבקשה מסוג זה. מן הבקשה אין ללמוד כי אמנם כך עשו, ומשחלף המועד הקצוב בדין להגשת ההליך, "זכה המשיב ל'חסינות יחסית', שלא יוטרד שוב באותו עניין" (שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 140 (מהדורה שניה, 2008); ראו גם לאחרונה בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

לעניין סיכויי ההליך אציין, בזהירות הראויה ומבלי לקבוע מסמרות, כי המשוכות העומדות אל-מול המבקשים, בניסיונם להביא לביטול ההחלטות שניתנו בעניינם, גבוהות.

לאור כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות העניין אסתפק בחיוב המבקשים בהוצאות המשיב בסכום מתון של 1,000 ₪.