בש"מ 9366/08 ש.כ מאגרי אנוש יוניברס (2005) בע"מ נ. משרד התמ"ת - אגף מת"ש

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת לאשר לה להביא מחו"ל 19 עובדים זרים חדשים תחת עובדים זרים שסיימו את עבודתם. העתירה התקבלה באופן חלקי במובן זה שבית המשפט הורה למשיבים לאשר למבקשת להביא שלושה עובדים זרים תחת עובדים שסיימו לעבוד אצלה. פסק הדין ניתן ביום 7.8.2008 ונתקבל אצל המבקשת למחרת היום. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 6.11.2008. התבקשה בה ארכה של שבעה ימים להגשת ערעור. מתוך האמור בבקשה עולה כי המבקשת סבורה כי על פי הדין עמדה לה האפשרות להגיש ערעור עד ליום 2.11.2008. הארכה מתבקשת על יסוד הטענה כי בא-כוח המבקשת שהה במחיצת רעייתו ובעבודתו לסירוגין מיום 27.8.2008 ועד ליום 18.9.2008, מסיבות רפואיות הקשורות ברעייתו. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, להלן - התקנות ). ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 38 לתקנות). טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, חשיבות האינטרס של בעל הדין, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

3.

דומה כי הבקשה שלפניי מבוססת על סברה מוטעית של המבקשת לגבי המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. מאחר שפסק הדין התקבל אצל המבקשת במהלך פגרת הקיץ, המועד להגשת ההליך הסתיים ביום 2.10.2008. הבקשה הוגשה איפוא למעלה מחודש לאחר חלוף המועד. ככל שהסיבה לאיחור נעוצה בנסיבות של בא-כוח המבקשת, הרי שטענותיו בעניין זה נטענו בעלמא, ללא פירוט מינימלי ומבלי להיתמך בתצהיר ובתיעוד מתאים. יש לזכור כי אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על מבקש הארכה להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך (ראו, ע"א 796/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה(1) 376, 377; בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). המבקשת לא עמדה בנטל האמור, משלא הבהירה מדוע נבצר ממנה להגיש את ההליך במועד ולכל הפחות לבקש ארכה בתוך התקופה להגשת הערעור.

4.

ככל שהסיבה לאיחור נעוצה בטעות שבדין לגבי מועדי הערעור, הרי שגם בכך אין כדי להקים "טעם מיוחד". אמנם, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, כגון טעות הנובעת ממצב משפטי מעורפל או טעות בשל שינוי במצב המשפטי (ראו: בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2008)). אכן, אחד השיקולים שיש להביא בחשבון עת נשקלת הארכת מועד בשל טעות בדין הינו האם מדובר בשינוי שחל לאחרונה במצב המשפטי. ככל שהדין ביחס אליו חלה הטעות הינו חדש, יש בכך שיקול להאריך את המועד. במקרה דנן, המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות לפני שנים ארוכות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ו מוש רש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב מאת כניסתן לתוקף של התקנות, אין לראות בטעות בעניין זה כטעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר בבעל דין מיוצג. אוסיף, כי סיכויי ההליך אינם נראים גבוהים באופן המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

הבקשה נדחית.