בש"א 2896/11 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת ר' מקייס) שלא לפסול עצמה מלדון בבקשה לסעד זמני שהגישה המבקשת.

ההחלטה הדוחה את בקשת הפסלות ניתנה ביום 22.3.2011 במהלך דיון אליו לא התייצבה המבקשת. לטענת המבקשת, ההחלטה הגיעה לידיה ביום 30.3.2011. בהתאם לתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), היה על המבקשת להגיש ערעור על החלטת הפסלות תוך 10 ימים מעת מסירת ההחלטה לידיה. מכאן שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 10.4.2011 . הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 11.4.2011 , קרי- באיחור של יום אחד. לטענת המבקשת, היא שלחה את הבקשה ביום 7.4.2011 והעיכוב נבע מכך שלא יכלה "להגיב ולפעול יותר מהר מסיבות בריאות". המשיב 1, מנהל העיזבון, מתנגד לאורכה המבוקשת. המשיבים 2-3 לא הגישו תגובתם לבקשה על-אף ההזדמנות שניתנה להם לכך.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמת, המדובר באיחור קצר בן יום אחד. עם זאת, גם איחור של יום אחד אינו מאפשר מתן אורכה אוטומטית, שאחרת היו נפרצים המועדים שנקבעו בדין ומאבדים מכוחם. לפיכך, אף כאשר מדובר באיחור קל, נדרש מבקש האורכה להוכיח "טעם מיוחד" כאמור בתקנה 528 לתקנות. כך במיוחד, כאשר עסקינן בערעור פסלות אשר אמור להתברר במהירות האפשרית על-מנת להימנע משיבושים אפשריים של הדיון בערכאה הדיונית, ועל-מנת להסיר מהר ככל הניתן את החשש הכרוך בטענות הפסלות. יוער כי המבקשת אמנם אינה מיוצגת בהליך שלפניי, אולם היתה מודעת לסד הזמנים הקצר יחסית שעמד לרשותה לצורך הגשת ערעור הפסלות. זאת, בהתחשב בכך שכב' השופטת מקייס ציינה בהחלטתה כי עומדים לרשות המבקשת 10 ימים לצורך הגשת ערעור פסלות.

בנסיבות העניין, טענת המבקשת כי העיכוב בהגשת ההליך נבע ממצבה הבריאותי הועלתה באופן כללי, בלא לפרט כדבעי מהו המצב הבריאותי הנטען ומדוע הקשה על הגשת הערעור במועדו. האסמכתא שצירפה המבקשת בהקשר זה - הפנייתה על-ידי רופא משפחה לעובדת סוציאלית ביום 28.2.2011 תוך ציון תסמיניה הרפואיים - אין די בה כדי להשלים את החסר. יצוין כי לטענת המבקשת, היא שלחה את החומר למזכירות בית-המשפט באמצעות הדואר ביום 7.4.2011, קרי- כשלושה ימים לפני המועד האחרון הקבוע בדין. אף אם אניח לטובת המבקשת כי כך אמנם עשתה, עובדה היא כי כתב-בית-הדין הגיע למזכירות בית-המשפט באיחור של יום, ככל הנראה עקב כך שהמבקשת ראתה לשלוח את החומר בדואר רגיל ביום חמישי בשבוע, בעוד המועד האחרון לפי דין להגשת ההליך היה ביום ראשון שלאחר מכן. מכל מקום, מועד הגשת ההליך נקבע לפי יום הגשת כתב-בית-הדין למזכירות בית-המשפט, ולא לפי יום שליחתו בדואר. בנסיבות העניין, לא הוצג לפניי טעם משכנע ומבוסס לשם הצדקת האיחור בהגשת ההליך. לכל אלה יש להוסיף – ובכך העיקר בעיניי – כי סיכויי ערעור הפסלות נחזים להיות נמוכים, בהתחשב בכך שההחלטה נשוא הערעור ניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני בלא שצורף לה הליך עיקרי; ובהתחשב בכך שעל-פני הדברים טענות המבקשת אינן מגלות עילה המקימה חשש ממשי למשוא פנים כאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך העיקרי, מטים את הכף נגד היעתרות לבקשה (ראו והשוו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)).

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית. לפנים משורת הדין, לא ראיתי לחייב את המבקשת בהוצאות המשיב 1.