בש"פ 5506/08 ראובן אוחנה נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום לתעבורה בצפת הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה. זאת לאחר שהמערער קיבל דו"ח בו יוחסה לו עבירה של עקיפה בשדה ראייה מוגבל. בית המשפט לתעבורה פסל את המערער מלהחזיק רישיון נהיגה במשך ארבעה חודשים, השית פסילה על תנאי של ארבעה חודשים לתקופה של שנתיים וכן הטיל קנס בסך 2,200 ש"ח או 22 ימי מאסר תמורתו. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. ערעורו נדחה ביום 26.2.08. ביום 20.5.08 הגיש המערער בקשה לבית משפט זה להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. הבקשה נדחתה בהחלטה של כבוד הרשמת (ג' לוין) מיום 11.6.08. מכאן ערעור זה המופנה נגד החלטתה של כבוד הרשמת.

2.

המערער טוען, כי אחר בהגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה משום שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת לא נאמר, כי קיימת אפשרות לבקש רשות ערעור מבית המשפט העליון וכי על כן ראוי ליתן לו הארכת מועד לשם הגשת בקשת רשות ערעור. סעיף 196 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי בתום קריאתו של גזר הדין על בית המשפט להסביר לנאשם את זכותו לערער וכן להודיע לו על המועד להגשת ערעור. מלשון הסעיף עולה כי כוונתו היא לכך שהמידע בעניין זכות הערעור והמועד להגשתו יימסר לנאשם על ידי הערכאה הדיונית. חובה זו משתלבת היטב עם קיומה של זכות לערעור אחד בשיטה הנוהגת אצלנו (כפי שציינה כבוד הרשמת בהחלטה). אולם, גם אם נניח שהחובה האמורה חלה על בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור, הרי אין המחדל צריך להביא בהכרח למתן ארכה. שאלה מרכזית בהקשר זה של הארכת מועד היא מהם סיכוייו של ההליך העיקרי (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.06); בש"א 4916/07 מחאמיד נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 15.4.08)). במקרה זה מדובר בבקשה למתן רשות ערעור במה שמכונה "גלגול שלישי". מעיון בחומר עולה כי השגותיו של המערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ועל פסק דינה של ערכאת הערעור אינן בעלות אופי עקרוני, אלא עוסקות הן בנתונים המיוחדים של המקרה. על כן, סיכוייה של בקשת רשות הערעור קלושים הם. המסקנה המתחייבת מכל אלה היא שצדקה כבוד הרשמת בהחלטתה לדחות את הבקשה להארכת מועד.

4.

הערעור נדחה בלא שהמשיבה נדרשת למתן תשובה.