בש"פ 4514/08 ראובן אוחנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בצפת לאחר שמיעת ראיות בעבירה שעניינה עקיפה בדרך לא פנויה. הוא נדון לתשלום קנס בסך 2200 ₪ ולפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 4 חודשים ולפסילה על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים. ערעורו לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה ביום 26.2.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 20.5.2008. נטען בה כי בפסק הדין המחוזי לא צוינה האפשרות שיש למבקש להגיש ערעור בבית המשפט העליון ולכן סבר המבקש כי אין אפשרות לערעור נוסף. רק בבירור עם מזכירות בית המשפט נודע לו על האפשרות להגיש בקשה לרשות ערעור, אותה הוא רוצה לממש כעת. המשיבה מתנגדת לבקשה בשל משכו של האיחור ובשל סיכוייו הנמוכים של ההליך. המבקש בתגובה טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק ומפורט דיו ומפר את זכויותיו המשפטיות.

2.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה הוגשה כחודשיים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לרשות ערעור. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). האמור בבקשה אינו יכול להצדיק את השיהוי המ מוש ך. יובהר בהקשר זה כי לנאשם נתונה זכות לערעור אחד בלבד, אותה מימש בערעור לבית המשפט המחוזי, וכי לבית משפט זה הוא יכול לערער רק לאחר קבלת רשות. לכן בעת מתן פסק הדין בערעור, כל שהיה בידי המבקש הוא האפשרות לבקש רשות לערער, ולא נפל כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי לא ציין בפניו את הזכות לערער. הגם שעסקינן בהליך פלילי, בו המבקש אינו נצרך ל"טעם מיוחד" להארכת מועד, ודי בטעם ממשי המניח את הדעת, סברתו המוטעית של המבקש לעניין סופיות הדיון בבית המשפט המחוזי אינה מקימה טעם כאמור. יתרה מכך וזה העיקר בעיני, עיון בבקשה ובפסקי הדין דלמטה מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. מדובר בערעור "בגלגול שלישי", אשר אינו מעורר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים.

הבקשה נדחית.