בש"מ 7538/08 חברת מוניות הוד בע"מ נ. מדינת ישראל משרד התחבורה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסב על פסק דינו של בית לעניינים מינהליים בירושלים, אשר דן בתובענה מינהלית שהגישו המבקשות נגד המשיבים. ברקע הדברים התמודדות בין המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) לבין משיבה 4 על קבלת רישיון להפעלת קו שירות מוניות. העתירה לבית המשפט הוגשה בעקבות דחיית משיב 1 את בקשת המבקשת להפעיל את הקו, בנימוק כי היא אינה עומדת בתנאי הסף שנקבעו בפקודת התעבורה ובתקנות. בית המשפט לעניינים מינהליים פסק כי אין מקום להתערבות בהחלטת משרד התחבורה לפסול על הסף את בקשתה של המבקשת, אך הורה למפקח על התעבורה לשקול במסגרת סמכותו האם יש מקום להימנע מלתת למשיבה 4 את הרישיון לקו השירות, בשל שיקולים של קידום התחרות.

2.פסק הדין ניתן ביום 15.6.2008 בהעדר הצדדים. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 2.9.2008 והתבקשה בה ארכה עד למועד זה להגשת הערעור. על פי האמור בבקשה, במהלך חודש מאי 2008 הודע למשרד בא-כוחן של המבקשות כי פסק הדין בעתירה יימצא במזכירות בית המשפט ביום 15.6.2008. בפועל, כך נטען, פסק הדין לא הומצא למבקשות או לבא כוחן, והן למדו על קיומו מעיון באתר האינטרנט של בתי המשפט. על פי הנטען, הבקשה להארכת מועד מוגשת מטעמי זהירות ובהתחשב בכך שהמבקשות למדו על קיומו של פסק הדין לאחר התאריך 15.6.2008.

3.

משיבים 3-1 מסכימים לבקשה. משיבה 4 מתנגדת לבקשה. היא מציינת בתגובתה כי ביום 1.5.2008 הגישו המבקשות לבית המשפט קמא "הודעה דחופה ובקשה להחשת פסק דין", אשר בעקבותיה ניתנה החלטת בית המשפט קמא כי "פסק הדין יימצא במזכירות בית המשפט ביום 15.6.2008". נטען כי פסק הדין אכן נמצא במזכירות בית המשפט קמא כבר ביום 15.6.2008, ובד בבד שוגר למשיבה 4 העתק ממנו באמצעות הפקס. משכך, טוענת משיבה 4, כי טענת המבקשת לפיה למדה על קיומו של פסק הדין לאחר התאריך הנקוב בו, אין בה ממש. משיבה 4 טוענת כי מרוץ המועדים להגשת ערעור על פסק דין הוא 30 ימים, ומאחר שפסק הדין עמד לרשות הצדדים כבר ביום 15.6.2008 ונמסרה על כך הודעה למבקשות מבעוד מועד, הרי שהאחרונות איחרו את המועד ובכך איבדו את זכותן לערער עליו. עוד טוענת המשיבה 4, כי אף אם למדו המבקשות, כטענתן, על פסק הדין מ אתר בית

המשפט, לכל הפחות היה עליהן לציין מתי אירע הדבר. לבסוף נטען, כי המבקשות לא טרחו לתמוך דבריהן בתצהיר ולפיכך יש לדחות את בקשת המבקשות על הסף.

4.

בירור במזכירות בית המשפט העלה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הומצא למשרדו של בא-כוח המבקשות באמצעות הפקס, ודבר ההמצאה אושר על ידי אחת מעובדות המשרד. על רקע זה נתבקשו המבקשות להבהיר בתצהיר מתי הומצא להן פסק הדין תוך שינקבו במועד מדויק ככל הניתן. המבקשות הגישו תצהיר של עורך דין חיים כהן, בו תוארו נסיבות קבלת פסק הדין. על פי האמור בתצהיר, העובדת שאישרה את דבר ההמצאה שימשה כמזכירה של שותפו של עורך דין כהן בין התאריכים 15.6.2008 ועד 26.6.2008 (11 ימי עבודה). לדברי עורך דין כהן הוא לא הספיק להכירה באופן אישי ודאי לא ביומה הראשון בעבודה (15.6.2008), שכן באותו מועד היה מחוץ למשרד. לדברי עורך דין כהן, הוא אינו זוכר מתי בדיוק ראה לראשונה את

פסק הדין אך לא היה זה ביום 15.6.2008 אלא מספר ימים מאוחר יותר, יתכן כי בסמוך לפגרת הקיץ או בתחילתה. עורך דין כהן הוסיף וציין, כי לאחר שנודע לו אודות פסק הדין מאתר האינטרנט של בתי המשפט ביקש ממזכירתו לבדוק מהו המועד הרשום בבית המשפט כיום מסירת פסק הדין. מזכירתו השיבה כי אין אישור על המצאת פסק הדין למשרד בא כוח המבקשות ולפיכך לא ניתן היה לדעת מתי הומצא פסק הדין ולחילופין האם הומצא. עורך דין כהן הוסיף כי מזכירתו שוהה בימים אלו בחו"ל ולכן לא צורף תצהיר מטעמה. מטעמי זהירות, כך נטען, רשם בא כוח המבקשות כי את הערעור יש להגיש בסמוך לסיום הפגרה ולצורך כך אף הזמין את המבקשות למשרדו ביום 26.8.2008. לפיכך, הבקשה להארכת מועד שהוגשה, כאמור, מטעמי זהירות. משיבה 4 בתגובתה (מיום 28.10.2008) שבה וחוזרת על התנגדותה לבקשה להארכת מועד. היא מדגישה כי המבקשות ידעו שפסק הדין יינתן ביום 15.6.2008, דבר שאין לו כל התייחסות בתצהיר של עורך דין כהן.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף, באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. פסק הדין הומצא למבקשות כדין ביום 15.6.2008. המבקשות אף ידעו מבעוד מועד, לאור החלטת בית המשפט מיום 25.5.2008, כי פסק הדין צפוי להינתן ביום זה ולעמוד לרשותן. המועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית משפט לעניינים מינהליים הינו 30 ימים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). במקרה דנן, המועד להגשת ערעור הסתיים ביום 15.7.2008, לפני תחילת פגרת הקיץ בבתי המשפט. הבקשה המקורית להארכת מועד הוגשה לבית המשפט לאחר חלוף המועד ומבלי שהמבקשות טרחו לברר את מועד המצאת פסק הדין לידיהן. אף נטען בה כי פסק הדין כלל לא הומצא למבקשות או למשרד בא-כוחן והן למדו על קיומו מהאינטרנט. לא הובהר די הצורך הבסיס עליו נשענו טענות אלה, ועד כמה פעלו המבקשות לברר את הדברים לאשורם. מכל מקום, מהתצהיר של עורך דין חיים כהן עולה כי למעשה האיחור בהגשת הערעור נעוץ בתקלה משרדית. בנסיבות העניין, אין בכוחה של התקלה המשרדית להקים "טעם מיוחד" להארכת מועד.

6.

ככלל, טעמים מיוחדים הם טעמים יוצאי דופן, הנוגעים למצב דברים שאינו בשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, ואשר בגינם נבצר מבעל הדין לנקוט בהליך במועד. תקלה משרדית אינה נופלת לגדר זה, ועל כן ברגיל אין היא מהווה טעם מיוחד להארכת מועד לצורך הגשתו של הערעור (ראו, בש"א 844/02 מכללת איסט לונדון-השלוחה נ' י.ב.ג.ל ניהול (לא פורסם, 21.2.2002)). הדברים נכונים ביתר שאת במקרה שלפניי, בו ידעו המבקשות על המועד בו צפוי להינתן פסק הדין, מתוך החלטה בבקשה להחשת פסק דין, אותה הגישו המבקשות עצמן. במצב דברים זה, ההסבר בדבר התקלה המשרדית במשרד בא-כוחן אינו מניח את הדעת. יש לזכור כי בחלוף 30 הימים להגשת ההליך, המשיבים היו רשאים להניח כי לא יוטרדו עוד בהליכי ערעור מצד המבקשות. הדין מגן על ציפייה זו של המשיבים, ומעניק לה מעין חסינות מפני נקיטתם של הליכים נוספים, אלא אם ישנם טעמים מיוחדים, כבדי משקל, המצדיקים לפעול אחרת. כאמור, טעמים כאלה אין למצוא במקרה זה. יוער כי הסכמת חלק מהמשיבים למתן ארכה אינה מבססת יסוד להארכת מועד תוך התעלמות מהאינטרס של משיבה 4, מה גם שהחובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). לבסוף, מעיון בפסק הדין לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך ועוצמת האינטרס של המבקשות הינם בעלי משקל כה גבוה עד שיש בהם להטות את הכף לטובת היענות לבקשה.

הבקשה נדחית. המבקשות תשלמנה למשיבה 4 שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 2,500 ₪.