בש"א 8729/06 נץ אהוד יוסף נ. מפעלי גרינשפון להנדסה בע"מ

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר דחה את תביעת המבקשים בנוגע לתוקפו של הסכם בינם למשיבים אשר מכוחו הוקנתה להם הזכות לקנות מהמשיבים את הון המניות המונפק של המשיבה 1. פסק הדין ניתן ביום 19.7.06. הבקשה שלפני הוגשה ביום 24.10.06. לטענת המבקשים, הם אחרו ביום אחד בהגשת הערעור בשל טעות במניין ספירת הימים. לטענתם, בשל הריכוך שחל בהלכה בעניין טעות שבדין, ראוי להיעתר לבקשתם. המשיבים 1-6 מתנגדים לבקשה. המשיב 7 מותיר את ההכרעה בעניין לשיקול דעת בית המשפט.

2.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. לטענת המשיבים, נוכח הנזק הרב שהסב להם ההליך שהתנהל בבית משפט קמא נוצרה אצלם ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך. עוד טוענים המשיבים כי המבקשים לא הודיעו להם על כוונתם לערער על פסק הדין. אין בליבי ספק כי בנסיבות העניין, כפי שתוארו בבקשה, המשיבים אכן ציפו לסיומה של ההתדיינות בינם לבין המבקשים. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שפסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ושהאיחור הוא של יום אחד בלבד, על המשיבים מוטל הנטל להבהיר כיצד הסתמכו על האיחור שחל בהגשת הערעור וזאת בשים לב לכך שהם לא ידעו מתי בדיוק הומצא פסק הדין למבקשים. המשיבים לא עמדו בנטל זה ולפיכך אין יסוד להניח כי הם אכן הסתמכו על האיחור שחל בהגשת הערעור (ראו: רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(תק-על 2002(1), 746). המשיבים מפנים לענייננו לבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (טרם פורסם)). דעתי היא, שאין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה סבר בית המשפט כי בשים לב לסיכוייו הלכאוריים של ההליך, אין להחיל את אמות המידה שנקבעו ברע"א 9073/01 הנ"ל. איני סבורה כי קביעה זו יפה למקרה שלפני. על פני הדברים, במקרה דנן אין מדובר בהליך סרק אשר ראוי לדחותו על הסף חרף העובדה שהאיחור הינו של יום אחד בלבד ושאין בנמצא ראיות כלשהן כי המשיבים אכן הסתמכו על איחור זה.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת. המועד להגשת הערעור מוארך עד ליום הגשתו בפועל.