בש"פ 4071/08 יבגני יקימוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. ההליך נסוב על החלטה של כב' הנשיאה ד' ביניש ברע"פ 7487/07, לפיה נדחתה בקשת רשות לערער על החלטת בית הדין הצבאי לערעורים. ההחלטה ניתנה ביום 16.4.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 6.5.2008. נטען בה כי ההליך הוגש בתוך המועד הקבוע בדין ועל מזכירות בית המשפט היה לקבלו לרישום, ללא צורך בבקשת ארכה. זאת משום שפסק הדין הומצא למבקש בפקסימיליה, רק ביום ה', ה-17.4.2008 אחר-הצהריים ויש למנות את התקופה להגשת ההליך מיום 21.4.2008. בנוסף מציין המבקש כי מיום 18.4.2008 עד 22.4.2008 שהה בא-כוחו בחו"ל ולא ידע על מתן ההחלטה. מחמת הזהירות מתבקשת ארכה להגשת הבקשה לדיון נוסף.

2.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד, ללא צורך בקבלת תגובה. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984 קובעת כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 יום מעת מתן פסק הדין. הרשם רשאי להאריך את המועד אם הראה המבקש טעם מיוחד לכך. אכן, בשונה מן הכלל הרגיל, מרוץ המועדים מתחיל ביום מתן פסק הדין ולא ביום המצאתו לבעלי הדין, בין אם נכחו בעלי הדין כאשר ניתן פסק הדין ובין אם לאו

(ראו, בש"א 205/88 בלו סקיי קראון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד מב(2) 841; בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.07)). מועדי הפגרה גם הם אינם רלוונטיים לעניין, שכן ימי פגרה באים במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף לבית משפט זה. השוני נעוץ בטיבו המיוחד של הליך הבקשה לדיון נוסף, שהוא הליך חריג במסכת ההתדיינות הרגילה (ראו, בשג"ץ 8611/99 אחינועם נ' מח' הרווחה עיריית הרצליה (לא פורסם, 28.3.2000).

3.

בדין סרבה איפוא מזכירות בית המשפט לקבל לרישום את הבקשה לדיון נוסף. המבקש פנה לבית המשפט באיחור וכדי להאריך את המוגש להגשת הבקשה לדיון נוסף נדרש "טעם מיוחד". עקב טיב ההליך, הכלל הנהוג בעניין זה הוא שיש לנקוט גישה קפדנית ומצמצמת בבקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על מנת למנוע השהיית תוקפו של פסק דין סופי. אמנם, הבקשה הוגשה באיחור של ימים ספורים בלבד. אך גם כאשר מדובר באיחור קל, ואפילו איחור של יום אחד בלבד, לא תינתן ארכה כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006). במקרה דנן, הבקשה להארכת מועד מבוססת על סברה מוטעית לגבי המועד להגשת ההליך. טעות זו אינה יכולה, בנסיבות העניין, להקים "טעם מיוחד" כנדרש. טעותו של המבקש אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר, שכן היא מתייחסת לעניינים מוש רשים וידועים, אשר נקבעו בתקנות ובהלכה הפסוקה לפני זמן רב. טעות כזו בהבנת הוראת הדין המתייחסת לחישוב המועד אינה מקימה, ברגיל, "טעם מיוחד" להארכת מועד, לא כל שכן אין היא מקימה "טעם מיוחד" מוגבר כנדרש לעניין בקשה לדיון נוסף ובפרט כאשר מדובר בבעל דין מיוצג.

4.

יתרה מכך, וזה העיקר בעיניי, לא מצאתי כי סיכויי ההליך מצדיקים העתרות לבקשה. המבקש עותר לקיים דיון נוסף בהחלטה בה פסק בית המשפט העליון בדן יחיד. לא פעם נפסק כי "תנאי המינימום לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כי העניין נפסק על ידי בית המשפט העליון בשלושה" (דנ"א 6707/95 לביא נ' בנק הפועלים , פ"ד מט(5) 155, 157; ראו גם בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' בניאורשווילי (לא פורסם, 4.6.2006)). פסק דין של דן יחיד אינו עומד לדיון נוסף. במצב דברים זה, בו מדובר על פניו בהליך חסר תוחלת, אין מקום להאריך את המועד להגשתו.

הבקשה נדחית.