בע"מ 1000/22 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 22629-03-20 (השופטים: ס' ג'יוסי, ח' שרעבי וע' ורבנר ), מיום 22.11.2021, במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתלה"מ 40475-07-17 (השופטת ס. הנשיא א' מירז ),

מיום 26.1.2020,

שקיבל את תביעת המשיב לביטול פסק-דין שניתן נגדו בהיעדר הגנה ביום 28.7.2004 שבוו חויב במזונות בתה של המבקשת.

רקע והליכים קודמים

1.

הצדדים ניהלו קשר זוגי קצר, שלאחריו, בחודש פברואר 2003, ילדה המבקשת בת (להלן: הקטינה ). המשיב לא נרשם במרשם האוכלוסין כאביה של הקטינה. לאחר כשנה, בחודש אפריל 2004, הגישה המבקשת נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאבהות ותביעה למזונות הקטינה (תמ"ש 5600/04). המשיב לא התגונן מפני התביעות. ביום 28.7.2004 ניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה בתביעת המזונות. בפסק הדין חויב במזונות הקטינה בשיעור של 2,522 ש"ח. משקיבלה המבקשת את סעד המזונות, זנחה את התביעה לאבהות.

2.

במשך שנים ארוכות שילם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד לביטוח לאומי ) למבקשת את תשלומי המזונות שנפסקו לקטינה בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972. כל עוד נמשכה גביית המזונות כאמור, הצטבר לחובת המשיב חוב כלפי המוסד לביטוח לאומי.

3.

ביום 16.5.2004, כעשר שנים לאחר שניתן פסק-הדין למזונות, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לבירור אבהותו כלפי הקטינה ועתר לעריכת בדיקת סיווג רקמות (תמ"ש 47014-05-14). בהסכמת המבקשת נערכה הבדיקה האמורה ממנה עלה שהמשיב אינו אביה של הקטינה. ביום 2.6.2015 ניתן פסק-דין בתביעת המשיב שמצהיר שהוא אינו אביה של הקטינה. עם מתן פסק הדין בעניין האבהות חדל המוסד לביטוח לאומי לשלם לידי המבקשת את תשלומי המזונות.

4.

בחודש יוני 2015 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המשיבה ועתר לחייבה בחוב המזונות אשר הצטבר לחובתו במוסד לביטוח לאומי. בהמשך, המשיב מחק את התביעה בהמלצת בית המשפט לשם מיצוי ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי. פניית המשיב למוסד לביטוח לאומי לבטל את חובו מן הטעם שהוא אינו אבי הקטינה נדחתה ביום 11.5.2016 בנימוק שהמוסד לביטוח לאומי פעל בהתאם לפסק הדין למזונות. עוד צוין בתשובת המוסד לביטוח לאומי למשיב, כי שככל שיקבע שפסק הדין למזונות בטל מיום הינתנו, ניתן יהא למחוק את החוב שתלוי ועומד נגדו.

5.

בחודש יולי 2017 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לביטול פסק-הדין למזונות שניתן נגדו בהיעדר הגנה ביום 28.7.04 וכן למתן הצהרה על בטלות פסק-הדין מעיקרו (תלה"מ 40475-07-17). בית המשפט לענייני משפחה (ס. הנשיא השופטת א' מירז ) סקר את המתווים שנקבעו בתקנה 201 רישה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), באשר לביטול החלטות שניתנו בהיעדר הגנה. בית המשפט לענייני משפחה מצא כי לא נפל פגם במסירת התביעה למזונות באופן שמקים עילה לביטול פסק-הדין מ'חובת הצדק'. בית המשפט לענייני משפחה מצא לבטל את פסק הדין מכוח שיקול הדעת המסור לו, לאחר שבחן את צמד המבחנים המקובלים: הסיבה למחדלו של המשיב להתגונן מפני התביעה ומידת סיכויי ההצלחה שיש בהגנתו. בנוגע לסיבה למחדלו של המשיב להתגונן קבע שהמשיב כשל מלהציג תמונה מלאה שתתמוך בטענותיו. באשר לסיכויי הצלחת הגנתו של המשיב מפני התביעה למזונות קבע שאלו מובטחים. בנסיבות אלו קבע כי:

"חרף מחדליו של התובע, והשיהוי החריף בו הוא נקט, מוצא בית המשפט שהותרת פסק הדין על כנו תביא לאי-צדק קיצוני כלפי התובע, או שמא להימשכותו של אי-צדק ועיוות דין שהם מנת חלקו של התובע כיום. אין לכחד שהשיהוי החריף בו נקט התובע הוא שהביא באופן ישיר לתפיחת החוב לממדיו הנוכחיים. ויחד עם זאת, במסגרת הסעד הקונקרטי העומד לפניי, בשים לב להגבלות אותן נטל על עצמו בית משפט זה בהכרעה זו, מידת אחריותו של מי מהצדדים ליצירת החוב וממדיו אינה עומדת להכרעתי" (פסקה 32 לפסק-הדין).

בית המשפט לענייני משפחה היה ער לעובדה כי התביעה לביטול פסק-הדין למזונות הוגשה תוך חריגה מסד הזמנים הנקוב בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעניין זה ציין בית המשפט לענייני משפחה בפסק-דינו כי הוא מתקשה לקבוע ממצא עובדתי בשאלה מתי קיבל לידיו המשיב את פסק-הדין למזונות (מועד שהוא רלוונטי להפעלת שיקול הדעת לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה, לאור הוראת תקנה 201 ומניין הימים הנקוב בה) והתגבר על קושי זה משקבע, כי במקרה דנן שיקולי הצדק כמו גם שיקולי מדיניות שיפוטית לפיה "בית המשפט אינו יכול להותיר על כנו מצב דברים בו נושא פלוני בחוב בגין מזונות קטינה שהוא אינו אביה", גוברים על עקרון סופיות פסק-הדין (פסקאות 33-36 לפסק-הדין).

6.

המבקשת מיאנה להשלים עם פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 22629-03-20). המבקשת טענה כי שגה בית המשפט לענייני משפחה משביטל את פסק הדין למזונות, באופן שמלוא חוב המזונות שהצטבר במוסד לביטוח לאומי לתקופה שבין יולי 2004 ועד מאי 2015 הועבר אליה, וזאת חרף העובדה כי פעלה כדין ובתום לב

בהגשת תביעתה למזונות נגד המשיב, פסק הדין למזונות ניתן כדין, מזונות הקטינה כבר "נאכלו" ומכאן שתוצאת פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה פוגעת בה באופן בלתי מידתי. לגישתה, בית המשפט לענייני משפחה שגה משהסתמך על טעמים של צדק בקבלת בקשת המשיב לביטול פסק-הדין למזונות, תוך גרימת אי-צדק לה, ויצירת חוסר איזון, שעה שהמזונות "נאכלו" ולמשיב קיים למצער "אשם תורם" למצב שנותר. השיהוי הניכר בו נקט המשיב, כך טענה המבקשת, הוא הגורם הישיר לנזק המצטבר ולא ניתן לכך משקל במסגרת פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

המשיב, מנגד, טען כי לא נפלה כל שגגה בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הואיל ופסק הדין ניתן לאחר שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים, ותוך איזון בין האינטרסים השונים. סוגיית "האשם התורם" היא מתחום הנזיקין והנשיאה באחריות לנזק, ככל שהיה כזה, ואין מקומה של טענה זו להתקבל במסגרת אותו ערעור. המשיב הדגיש כי בפסק הדין למזונות נפל פגם היורד לשורשו של עניין שעה שחויב במזונות קטינה שאינה בתו בניגוד לדין.

7.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת באופן חלקי. בית המשפט המחוזי קבע, פה אחד, כי בית המשפט לענייני משפחה צדק בכל הנוגע למסקנה לפיה דין פסק-הדין למזונות להתבטל אך שגה בקביעתו כי אין מקום שיידרש בהליך שהיה לפניו למידת אחריותו של מי מהצדדים ליצירת החוב למוסד לביטוח לאומי וממדיו. אב"ד, השופט ג'יוסי קבע בחוות דעתו כי בנסיבות המיוחדות והקונקרטיות של מקרה זה " שגה בית משפט קמא בקובעו, כי על ההכרעה בענייננו להיות בינארית וכי "מידת אחריותו של מי מהצדדים ליצירת החוב וממדיו אינה עומדת להכרעתי". לטעמי עת עסקינן ב"תאונה משפטית" – מן הסוג שבענייננו, ההיגיון, השכל-הישר, והצדק מובילים כולם לשאלת אחריותו של כל אחד מן הצדדים לגובה החבות למוסד לביטוח לאומי" (פסקה 23 לחוות דעתו). בשאלה אחרונה זו, של מידת אחריותו של כל אחד מהצדדים לגובה החבות למוסד לביטוח לאומי, נחלקו דעותיהם של חברי ההרכב. כל חברי ההרכב סברו כי למבקשת אחריות משמעותית ליצירת החוב כלפי ביטוח לאומי. רוב חברי ההרכב (אב"ד השופט ג'יוסי אליו הצטרף השופט שרעבי ) סברו כי יש לקבל חלקית את ערעורה של המבקשת באופן שייקבע כי הגם שפסק הדין למזונות בוטל, המבקשת תישא בחוב כלפי המוסד לביטוח לאומי לתקופה החל מיום מתן פסק הדין למזונות (28.7.2004) ועד למועד ידיעתו המוכחת של המשיב לראשונה על פסק הדין למזונות (ביום 8.5.2011, אז הומצא לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי) וכי המשיב יישא בחוב החל מאותו מועד ועד ליום 26.5.2014. השופטת

ורבנר , שהייתה בדעת מיעוט, סברה, כי מניתוח התשתית העובדתית שעלתה מפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, יש ללמוד שמידת אחריותו של המשיב ליצירת החוב היא משמעותית ולא פחותה ממידת אחריותה של המבקשת ולפיכך על הצדדים לשאת כל אחד במחצית מהנזק הכספי שנגרם בהתייחס למלוא סכום המזונות ששולם באמצעות המוסד לביטוח לאומי

8.

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי יש להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולהטיל את מלוא החוב שנוצר כלפי המוסד לביטוח לאומי על המשיב. לטענת המבקשת, מקרה זה מצדיק דיון "בגלגול שלישי" שעה שמתעוררת בו "שאלה עקרונית משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך...שאלת תוצאות "תאונה משפטית" שאירעה בשל התעלמותו המוחלטת של בעל דין מכתב התביעה שהומצא לו כדין ו/או מהימנעותו לנהל הליך משפטי היא שאלה משפטית מובהרת, שמחייבת את ההכרעה והיא חורגת באופן מוחלט מעניינם הפרטי של הצדדים". המבקשת מוסיפה וטוענת, כי הלכות בית משפט זה במקרים דומים אינה עולה בקנה אחד עם קביעות הערכאות קמא במקרה זה, שלא ייחסו למחדלי המשיב, שנמשכו שנים, משמעות ראויה. לסיכום טוענת המבקשת, כי "נושא הטלת אחריות לתוצאות "תאונה משפטית" שאירעה בעקבות מחדלי בעל דין ו/או הימנעותו מלנהל הליך משפטי ראוי לדיון והבהרה על ידי בית המשפט העליון, גם במחיר הדיון ב"גלגול שלישי"".

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובה.

10.

בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שמתעוררת שאלה משפטית עקרונית כללית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר מתגלה עיוות דין בהליכים מושא הבקשה (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123; ח' בן נון וט' חבקין,

הערעור האזרחי , מהדורה שלישית, בעמ' 216). כפי שיובהר להלן, הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה וטענותיה של המבקשת נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ובממצאים העובדתיים שנקבעו.

11.

שרשרת אירועים גרמה ל"תאונה משפטית", כלשון בית המשפט המחוזי, שכתוצאה ממנה חויב המשיב בתשלום דמי מזונות עבור קטינה, על אף שלא היה רשום כאביה, לא הוכח שהוא אביה ולימים אף התברר שהוא אינו אביה. בעוד שהמשיב "שקט על שמריו" במשך למעלה מעשור, הסתמכה המבקשת על פסק-הדין למזונות, המוסד לביטוח לאומי שילם – והקטינה אכלה. למבקשת אחריות לאותה "תאונה משפטית" שהתרחשה. אף אחת מהערכאות קמא לא סברה אחרת. בעוד שבית המשפט לענייני משפחה סבר כי

"מידת אחריותו של מי מהצדדים ליצירת החוב וממדיו" מקומה להתברר בהליך אחר ונפרד, בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן שאלת האחריות מקומה היה להתברר באותו הליך. בפסק דין מנומק שמונה לא פחות מ-31 עמודים, בירר בית המשפט המחוזי, בין השאר, את שאלת האחריות של כל אחד מהצדדים לגובה החבות למוסד לביטוח לאומי. כעולה מפסק-הדין, בית המשפט המחוזי לא עשה עבודתו קלה. לצורך בירור השאלה צלל לעומק הראיות ולא רק נתן דעתו לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה אלא בחן את תיק התביעה שהתנהלה בשנת 2004 במסגרתה ניתן פסק-הדין למזונות, לאחר שהזמין תיק זה ללשכתו (פסקה 20 לפסק-הדין). על החלטת בית המשפט המחוזי להתערב בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולבחון בעצמו את שאלת האחריות לא מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת מלינה על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לבטל את פסק-הדין למזונות, החלטה אותה אימץ בית המשפט המחוזי, וזאת תוך יישום שגוי, לגישתה, של הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בנוסף, שמא יש לומר לחילופין, מלינה המבקשת כלפי שיעור האחריות ליצירת החוב למוסד לביטוח לאומי שקבעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי וטוענת, בעיקר תוך הבאת ציטוטים וניתוח עמדת המיעוט בפסק-הדין המחוזי (של השופטת

ורבנר ) ממנה עולה כי למחדלי המשיב ולהתנהגותו תרומה רבה ל"תאונה המשפטית" שאירעה.

12.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהייתה בתוקף במועד בו הוגשה הבקשה לביטול לבית המשפט לענייני משפחה, הסדירה, קודם לכניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, את סמכות בית המשפט להורות על ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. פרשנות הוראה זו והמתווה להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט מתוקף התקנה נטועים עמוק בדין ובפסיקה. בהתאם לאמות המידה שהותוו בהלכה הפסוקה, ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ייעשה על פי אחד משני מסלולים: האחד, ביטול מחובת הצדק בשל פגם היורד לשורשו של ההליך. השני, ביטול פסק הדין על פי שיקול דעתו של בית המשפט (ראו: רע"א 640/19 איברהים נ' אלבאחבסה (17.4.2019); רע"א 2335/17 לוי נ' יוסף , (26.7.2017); רע"א 4487/15 פלוני נ' פלוני , (9.2.2016); רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה , (8.10.2015).

במסלול השני, שעל-בסיסו השתית בית המשפט לענייני משפחה את החלטתו, נדרש בית המשפט לבחון שני שיקולים: השיקול הראשון נוגע לסיבה שבשלה ניתנה ההחלטה במעמד צד אחד והשיקול השני נוגע לסיכויי ההצלחה של טענות המבקש באם יבוטל פסק הדין. כפי שנפסק בעבר, השאלה השנייה היא העיקר ואילו לשאלה הראשונה חשיבות משנית. בין שני שיקולים אלה מתקיימת מעין מקבילית כוחות. ככל שהתשובה לאחת מן השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, כך קטן המשקל הדרוש לתשובה לשאלה האחרת (ראו לדוגמא ע"א 3645/92

קלנר נ' לופוביץ , פ"ד מז(4) 1993). בתוך כך, ככל שהמבקש מצביע על סיכויי הגנה טובים, תיטה הכף לקבלת הבקשה, ועל פי רוב יסתפק בית המשפט בחיוב המבקש בהוצאות משפט בגין המחדל הדיוני. בענייננו, כאמור, שתי הערכאות קמא סברו כי משהוכח כי המשיב אינו אביה של הקטינה, הרי שסיכויי הגנתו מפני תביעת המזונות גבוהים. אף המבקשת לא טוענת אחרת בבקשה שלפניי ולא טוענת כי קיימת עילה בדין לחיוב המשיב במזונות הקטינה.

המבקשת טוענת, כי משהמבקש הגיש את בקשתו לביטול פסק הדין למזונות שנים לאחר המועד שקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי לאחר למעלה מ-20 ימים מיום המצאת פסק הדין, " אין כל דרך חוקית להכשיר את האיחור ". טענה זו אינה מדויקת. משמדובר במועד שנקבע בתקנה, על מי שמבקש לחרוג מהמועד שנקבע בה, להראות קיומו של טעם מיוחד שמצדיק את הארכת המועד. כך תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. אין רשימה סגורה של נסיבות שמהוות "טעם מיוחד" ועם השנים, ובשים לב לחשיבותה של הזכות החוקתית של הגישה לערכאות, בית משפט זה אימץ אמת מידה מרוככת יחסית לבחינת אותם טעמים מיוחדים שיצדיקו הארכת המועד (ראו: בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן (23.8.2006); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני (12.9.2017); רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ (21.4.2015). בענייננו, העובדה כי בקשת המשיב לביטול פסק-הדין למזונות הוגשה בשיהוי ניכר לאחר חלוף מניין הימים שנקוב בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא נעלמה מעיני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה פירט בפסק-דינו את הטעמים המיוחדים שהצדיקו במקרה דנן את הארכת המועד להגשת הבקשה (בפסקאות 32-36 לפסק-הדין). אציין, למעלה מן הנדרש, כי בהינתן שבית המשפט לענייני משפחה סמך טעמיו להארכת המועד אף על שיקולי צדק (בפסקה 36 לפסק-הדין) נדמה שדי היה בטעם זה לבדו, בשים לב להוראת תקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ולהוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, שחלות על ההליך שהתנהל לפניו, כדי לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה לסטות מהמועד שנקבע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי לצורך "עשיית משפט צדק" (ראו ש. שוחט ו-ד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה , תש"ע-2009, בעמ' 318).

טענות

המבקשת כלפי שיעור האחריות ליצירת החוב למוסד לביטוח לאומי שקבעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי וניסיונה של המבקשת להצביע על כך שאחריותה צריכה להיקבע בשיעור נמוך יותר, בעיקר תוך הבאת ציטוטים וניתוח עמדת המיעוט בפסק-הדין המחוזי (שכאמור אף היא קבעה כי למבקשת אחריות ליצירת החוב, אך בשיעור של מחצית בלבד) מבוססות, כולן, על הנסיבות הפרטניות של הצדדים. לפיכך, וחרף ניסיון המבקשת לשוות לבקשתה נופך עקרוני, קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

למעלה מן הנדרש אציין את הדברים הבאים: המבקשת מדגישה כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי היא הגישה את תביעת המזונות נגד המשיב כשהיא סמוכה ובטוחה שהמשיב הוא אבי הקטינה וכי הסתמכה על פסק הדין שניתן בתום לב ( פסקאות 51-52 לפסק-הדין). אין די בהתנהלות בתום-לב כדי לפטור מאחריות בנזיקין. בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה המבקשת האמינה במועד הגשת תביעתה למזונות כי המשיב הוא אבי הקטינה ועם זאת מצא בסיס לקביעת אחריות המבקשת לאור התנהלותה באותה העת ממש. נמצא כי המבקשת, בכתב תביעתה למזונות,

נמנעה מלמסור גרסה מלאה ונכונה באשר לנסיבות הריונה. בכתב תביעתה למזונות טענה המבקשת כי אין לה כל ספק כי המשיב הוא אבי הקטינה "הואיל ובאותה עת התובעת לא הייתה בקשר כלשהוא עם גבר אחר, למעט הנתבע". עדותה שנגבתה בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת ההליך שהתקיים בבקשת המשיב לביטול פסק-הדין, לימדה על מציאות שונה בתכלית. המבקשת העידה כי בעת התעברותה הייתה במערכת יחסים עם גבר אחר עמו קיימה יחסי מין. המבקשת לא הסכימה לחשוף כמה מגעים מיניים היו לה עם אותו גבר אחר, אך חשפה כי עם המשיב קיימה מגע מיני אחד בלבד, במהלכו " הקונדום נקרע " ומכאן נבע בטחונה כי הוא ולא הגבר האחר הוא אבי הקטינה (שם, עמ' 21 לפרוטוקול). מדובר במידע שהיה מצוי בידי המבקשת בלבד. משבחרה היא שלא לחשוף אותו בתביעתה ולמסור גרסה אחרת, שאינה נכונה (ואין נפקא מינה אם רצתה להאמין שהיא הנכונה), נראה שלא היה מנוס מהטלת האחריות לחוב אף על כתפיה.

סוף דבר

13.

בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.