רע"א 5736/15 דורון עובד נ. פקיד שומה טבריה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא

א' אברהם ) מיום 10.8.2015, בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק דין.

1.

בשנת 2009 הגיש המבקש ערעור מס הכנסה על שומת המשיב. חרף החלטותיו של בית המשפט (בתאריכים: 5.7.2010; 28.10.2010; 2.11.2010; 29.11.2010) ומספר ארכות שהוענקו למבקש, הוא נמנע מלהגיש את נימוקי הערעור. לפיכך, ביום 19.12.2010 ניתן פסק דין המורה על מחיקת הערעור (להלן: פסק הדין הראשון ).

ביום 20.1.2011 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין הראשון. לטענתו, נימוקי הערעור לא הוגשו בשל אי-הבנה. בנסיבות אלה, המשיב לא התנגד לביטול פסק הדין, וכך הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 10.2.2011.

ביום 18.7.2011 הורה בית המשפט למבקש להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 30 יום. המבקש לא הגיש תצהירים ולא התייצב לדיון שנקבע ליום 2.10.2011. בפסק דין מיום זה דחה בית המשפט את ערעור המס של המבקש "בהיעדר התייצבות מטעם המערער, שזומן כדין ולא התייצב, וכיוון שלא קיים את החלטתי להגשת תצהירים" (להלן: פסק הדין השני ).

2.

לאחר שחלפו קרוב לארבע שנים (!!!), ביום 14.4.2015, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין הראשון , שכן לטענתו של המבקש קיומו של פסק הדין נודע לו "רק לאחרונה". בסעיף 6 לתצהיר שצורף לבקשה הצהיר המבקש כי: "מיום נתינתו של פסק הדין, לא הומצא לי או לבא כוחי פסק הדין בשום צורה".

לאחר קבלת תגובת המשיב, דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק הדין, בהחלטה מיום 22.5.2015. עיקרה של החלטה זו הוא כי מאחר שפסק הדין הראשון ממילא בוטל בעבר, כאמור, הרי שהבקשה לביטולו היא חסרת משמעות.

3.

בסמוך לאחר מכן, ביום 16.6.2015 הגיש המבקש בקשה נוספת, והפעם – בקשה לביטול פסק הדין השני. במסגרת הבקשה העלה המבקש טענות שונות, ובין היתר טען כי "קיים כשל מסויים במזכירות בית המשפט" אשר בעטיו לא הומצאו למבקש החלטות וזימונים שונים, לרבות פסק הדין השני. בתצהיר שצורף לבקשה זו הצהיר המבקש כי על קיומו של פסק הדין הראשון נודע לו רק לאחר דיון שהתקיים במסגרת הליך פשיטת רגל, ביום 2.2.2015 (סעיף 5 לתצהיר); ודבר קיומו של פסק הדין השני הובא לידיעתו רק לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 22.5.2015.

ביום 10.8.2015, לאחר קבלת תגובת המשיב ותגובה לתשובה, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו זו של המבקש לביטול פסק הדין השני. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, היא הבקשה שלפניי.

4.

במסגרת הבקשה לרשות ערעור נטען פעם נוספת לקיומו של כשל מערכתי, הן במזכירות בית המשפט המחוזי והן אצל המשיב, שכן "לא נמסרה למבקש כל הודעה בדבר זימון לדיונים, לא נמסרה למבקש כל החלטה בדבר הגשת תצהירים ואף לא נמסר לידיו פסק הדין השני לאחר שניתן". עוד נטען בבקשה כי במהלך השנים התנהל משא ומתן בין המבקש לבין נציגי המשיב, "לצורך הסדרת חובות המבקש, עובדה אשר יש בה כדי להעיד על תום ליבו של המבקש, אשר סבר לאורך כל הדרך כי המו"מ המתנהל בין הצדדים הינו לצורך סיום התובענה אחת ולתמיד". המבקש הוסיף וטען, בין היתר, כי גם לגופו של עניין יש לו טענות איתנות בנוגע לשומה שהוציא המשיב, כך שסיכויי ההצלחה בהליך העיקרי אינם מבוטלים, אך טענתו העיקרית של המבקש היא כי ביטול פסק הדין נדרש "מחובת הצדק".

5.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

האפשרות להורות על ביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד, מעוגנת בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים ".

מקובל להבחין בין מקרה שבו נדרש ביטול פסק דין "מתוך חובת הצדק" לבין מקרה שבו הביטול נתון לשיקול דעת בית המשפט. במקרה הראשון, כאשר ההליך פגום מעיקרו ולא בוצעה המצאה כדין, יבוטל פסק הדין ללא התייחסות לשיקולים נוספים. לעומת זאת, במקרה שבו אחד הצדדים לא התייצב לדיון למרות שבוצעה המצאה כדין, נדרש בית המשפט להתחשב בשאלה מה גרם לאי ההתייצבות וכן בשאלת סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך העיקרי ( רע"א 4405/15 SHAHEEN LIL -MANTOGAL AL GHIZIEH נ' MARINA FOR GENERAL TRADING ,

בפסקה 6 (8.9.2015) (להלן: עניין MARINA ); רע"א 2158/15 מאליק מוסטפא עיסא נ' ריפעת סרסור , בפסקה 3 (2.6.2015) (להלן: עניין

עיסא ); רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט – נכסים ובניין בע"מ , בפסקה ז(2) (27.2.2005); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי

699-696 (מהדורה שישית; 1991); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 677-675 (מהדורה אחת-עשרה; 2013)).

בנוסף, מן הראוי להזכיר, כי " ככלל, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או אי התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות" ( עניין

עיסא , בפסקה 3) . למרות זאת, בענייננו לא היה מקום להורות על ביטול פסק הדין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי וכפי שיפורט להלן.

6.

תחילה יש להבהיר כי המבקש ידע כבר לפני זמן רב על קיומו של פסק הדין הראשון. הדבר מוכח בבירור מכך שהמבקש עצמו הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובקשה זו אף התקבלה, כאמור לעיל. עובדה ברורה זו לא הפריעה למבקש להצהיר במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין הראשון (מיום 14.4.2015) כי "קיומו של פסק הדין נודע לי רק לאחרונה" (סעיף 7 לתצהיר). בהמשך, הודה המבקש כי היה מודע לקיומו של פסק הדין הראשון, "אך מה שלא היה בידיעתו הוא כי פסק הדין הראשון בוטל" (סעיף 5לתגובה לתשובה, מיום 28.7.2015). אין צורך לומר כי לא מדובר ב"עניין סמנטי בלבד, ללא סתירה עובדתית", כפי שניסה לטעון המבקש (סעיף 17 לבקשה דנן).

על כן, נראה כי גרסתו הנוכחית של המבקש היא שהוא לא ידע על ביטולו של פסק הדין הראשון, אלא שגם גרסה זו איננה מתיישבת עם האופן בו התנהל ההליך. ההוכחה הבולטת ביותר למודעותו של המבקש להחלטה בה בוטל פסק הדין הראשון, היא בקשה להארכת מועד שהוגשה מטעם המבקש ביום 14.2.2011, אשר נפתחת במילים "בהמשך להחלטתו של בית המשפט הנכבד מתאריך 10/2/2011 [...]". להסרת ספק נציין כי ביום 10.2.2011 לא ניתנה כל החלטה בתיק, פרט להחלטה על ביטול פסק הדין הראשון.

7.

לאחר שהובהר כי המבקש היה מודע לפסק הדין הראשון ולהחלטה על ביטולו, נעבור לבחון את טענתו של המבקש לפיה הוא לא ידע על קיומו של פסק הדין השני. כבר כעת יאמר, כי לאחר שנמצאו סתירות של ממש בטענותיו של המבקש, קיים קושי לקבל בקשה אשר בבסיסה עומדות טענות דומות לבקשה לביטול פסק הדין הראשון. גם לגופו של עניין, יש לדחות בקשה זו בשתי ידיים, ממספר טעמים:

א.

המשיב טען כי הודעה על מועד הדיון שממנו נעדר המבקש, כמו גם הוראת בית המשפט על הגשת תצהירים, וכן פסק הדין השני, נשלחו למבקש בדואר רשום. טענה זו הוכחה באמצעות הצגת אישורי מסירה חתומים על ידי רעייתו של המבקש (נספחים א-ב לתגובה המשיב מיום 13.5.2015). מנגד, בבקשה שלפניי הועלו אך ורק "תהיות" לעניין זהות החתימות בין שני אישורי המסירה ולעניין מספר התיק המצויין בבקשה, אך לא נטען כי מדובר בזיוף, ובשום שלב של ההליך לא נשמעה מפי רעייתו של המבקש הטענה כי זוהי איננה חתימתה. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש בעניין זה ולא מצאתי טעם כלשהו להתערב בקביעתו.

ב.

בניגוד לטענותיו של המבקש בדבר "כשל מערכתי" בהמצאת מסמכים, עיון במערכת "נט המשפט" מלמד כי מזכירות בית המשפט המחוזי פעלה בעקביות להמציא לידיו של המבקש החלטות וזימונים, אף שלא ניתן להצביע בוודאות על אישור מסירה לזימון לדיון ולהמצאת פסק הדין.

ג.

במהלך השנים שחלפו מאז מתן פסק הדין השני, התנהלו נגד המבקש הליכי גבייה מצד המשיב ("הודעה על ביצוע פעולה בכח" צורפה כנספח ה לתגובת המשיב מיום 25.6.2015). במסגרת הליכים אלה לא העלה המבקש את הטענה כי טרם ניתן נגדו פסק דין, כביכול, וכי אין מקום לנקיטת הליכי גבייה. במסגרת הבקשה לרשות ערעור לא הסביר המבקש את התנהגותו זו. בהערת אגב יוער, כי בבית המשפט המחוזי ההסבר שניתן על ידי המבקש הוא שלהבנתו הליכי הגבייה התבססו על פסק הדין הראשון (סעיף 8 לתגובה לתשובה מיום 28.7.2015); אך מובן שהסבר זה איננו יכול לעמוד, כיוון שכאמור הוכחה ידיעתו של המבקש על ביטול פסק הדין הראשון.

ד.

בשולי הדברים, ניתן להצביע על קושי נוסף בהתנהלותו של המבקש. בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פסק הדין השני טען המבקש שהוא לא ידע על קיומו של פסק דין זה עד להחלטת ביהמ"ש מיום 22.5.2015 (סעיף 6 לתצהיר). ואולם, כבר בתגובת המשיב מיום 13.5.2015, תוארה השתלשלות ההליכים בפרשה, לרבות מתן פסק הדין השני (סעיפים 10-8). בהקשר זה יוער, כי ככל שהמבקש הופתע מאזכורו של פסק הדין השני, היה בידו לבקש להגיש תגובה לעובדה "מפתיעה" זו (כפי שאכן עשה במסגרת הבקשה השלישית לביטול), ואף לתקן את בקשתו בהתאם. למרות זאת, המבקש לא הגיב, ורק לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט – הוגשה בקשה חדשה לביטול פסק הדין השני.

מצירוף הדברים עולה כי המבקש מודע מזה זמן רב לקיומו של פסק הדין השני. פסק דין זה ניתן כדין לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון ולא הגיש תצהירים, אף שהחלטת בית המשפט הומצאה לו כדין והוצג אישור מסירה המעיד על כך. לפיכך, הבקשה להורות על בטלותו של פסק הדין השני מחמת הצדק היא חסרת יסוד, ובדין נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

8.

מבלי שאדרש להרחיב בנושא, אומר כי גם בחינת הבקשה לביטול פסק הדין על יסוד שיקול דעתו של בית המשפט איננה מובילה לתוצאה חיובית מבחינתו של המבקש. אמנם, "ככלל, יינתן משקל רב יותר לסיכויי ההגנה, אך ייתכנו מקרים בהם יימצא כי התנהלותו של בעל הדין מאפילה על סיכויי הגנתו" (עניין MARINA , בפסקה 6; עניין עיסא ; רע"א 706/15 המועצה המקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו-המנהל המיוחד של העמותה (22.4.2015)), ועניינו של המבקש נמנה על מקרים אלה. מדובר בבקשה שהוגשה לאחר שחלפו מספר שנים מיום מתן פסק הדין (ונזכיר כי התקנות קובעות פרק זמן של 30 יום לשם הגשת בקשה לביטול); זוהי בקשה שלישית לביטול פסק דין, לאחר שבית המשפט נעתר לבקשה הראשונה; התנהלותו של המבקש לכל אורך ההליך העיקרי היתה לקויה; וטענותיו של המבקש גובלות בחוסר תום לב, אם לא חמור מכך, כמפורט לעיל.

9.

על יסוד האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.