רע"א 2172/22 אנה מריה בורנשטיין נ. אליעזר לוין

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה ) בה"פ 16079-09-20 מיום 31.1.2022, במסגרתה נדחתה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בשנת 1995 בין דודתם של המבקשים לבין אמם של המשיבים, ואשר עסק בזכויות ב-1/6 מחלקת מקרקעין המצויה בבת ים.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

גב' אנה בורנשטיין ומר יעקב אלכסנדר לויצקי (להלן: המבקשים ) הם אחייניה של הגב' פאולט (פסיה) ברגר ז"ל (להלן: ברגר ), שהלכה לעולמה ביום 17.7.1998, והם חלק מיורשיה על פי דין. מר אליעזר ומר יעקב לוין (להלן: המשיבים ) הם בני דודם של המבקשים, וגם הם אחייניה של ברגר וחלק מיורשיה החוקיים. כמו כן, המשיבים הם בניה ויורשיה החוקיים של גב' שפרה לוין ז"ל (להלן: שפרה ), שהייתה גיסתה של ברגר.

2.

ביום 12.12.1994 הגישה שפרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המרצת פתיחה נגד ברגר (ה"פ 2109/94; להלן: המרצת הפתיחה ). ערב הגשת המרצת הפתיחה, החזיקה שפרה ב-5/6 מזכויות הבעלות ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 203 בגוש 7139 בבת ים (להלן: המקרקעין ), אותן ירשה מבעלה המנוח, מר יוסף לוין ז"ל, אחיה של ברגר. במסגרת המרצת הפתיחה, עתרה שפרה למתן סעד הצהרתי לפיו היא מחזיקה גם ביתרת זכויות הבעלות במקרקעין, אשר היו רשומות באותה עת על שם ברגר. זאת, בטענה כי ברגר, אשר התגוררה בצרפת באותה עת, העניקה זכויות אלו לשפרה, ללא תמורה, על מנת שהאחרונה תוכל להשתמש במקרקעין כבעלים הבלעדית. לתמיכה בטענתה, ציינה שפרה כי ביום 21.4.1986 חתמה ברגר על כתב ויתור על זכויותיה במקרקעין לטובת שפרה, בפני קונסול ישראל בצרפת (להלן: כתב הוויתור ). כן עתרה שפרה למנות את עו"ד יוסף עזגד לכונס הנכסים של המקרקעין לטובת טיפול בתהליך העברת הבעלות (להלן: עו"ד עזגד ).

3.

לצד המרצת הפתיחה, הגישה שפרה בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לגבולות המדינה לברגר,

אשר כאמור התגוררה באותה עת בצרפת, וזו התקבלה עוד באותו יום. לאחר מכן, ביום 5.3.1995 הודיעה שפרה לבית המשפט כי יש בידיה אישור מסירה של דואר רשום לידי ברגר בצרפת מיום 7.1.1995, וטענה כי משהאחרונה לא הגישה תצהיר תשובה בתוך 45 יום ממועד ההמצאה, עומדת לה זכות למתן פסק דין הנעתר לסעד המבוקש. ואכן, ביום 19.3.1995 ניתן פסק דין כאמור, המצהיר כי שפרה היא הבעלים של יתרת הזכויות במקרקעין (להלן: פסד הדין ). לצד זאת, הורה פסק הדין על מינויו של עו"ד עזגד לכונס הנכסים של המקרקעין, והוא הוסמך לבצע בשם ברגר פעולות לצורך דיווח על העסקה ורישום הזכויות במקרקעין על שם שפרה. כאמור לעיל, ביום 17.7.1998 נפטרה ברגר בצרפת, בגיל 88. בהמשך, ביום 14.1.2001, כ-5 שנים וחצי לאחר מתן פסק הדין, נרשמו הזכויות במקרקעין על שם שפרה, ועוד באותו יום נרשמו המשיבים כבעלים תחתיה.

4.

ביני לביני, בחודש מרץ 1999, כך על פי הנטען, גילו המבקשים על פטירתה של ברגר והחלו לפעול לשם הוצאת צו ביחס לירושתה. לטענתם, במשך תקופה ארוכה, המשיבים, אשר כזכור היוו גם הם חלק מיורשיה החוקיים של ברגר, סירבו לשתף עמם פעולה, דבר שהוביל לעיכוב ניכר בהוצאת צו הירושה. על כן, רק ביום 20.3.2014 ניתן בצרפת צו ירושה אחר עזבונה של ברגר, הקובע את יורשיה, ובתוכם המבקשים והמשיבים. בהמשך, בשנת 2015 נודע למבקשים על אודות העברת זכויותיה של ברגר במקרקעין לשפרה, וממנה למשיבים. בעקבות זאת, פנתה באת-כוחם של המבקשים למשיב 1 בבקשות לקבל מסמכים והסברים אשר נוגעים להעברת הזכויות במקרקעין, תוך התייחסות להליך המרצת הפתיחה ולמתן פסק הדין בהיעדר הגנה מצדה של ברגר. בתוך כך, נתבקשו המשיבים למסור מידע הנוגע לעזבונה של ברגר, ואולם, לטענת המבקשים, הם סירבו לעשות כן.

5.

במקביל, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בבקשה לקבל לידיהם את תיק המרצת הפתיחה, ואולם ביום 14.8.2016 הם עודכנו כי התיק בוער כדין בשנת 2004. חרף זאת, המשיכו המבקשים במאמצים להשגת מסמכי המרצת הפתיחה. בתוך כך, הגישו המבקשים בקשות ללשכת הרישום במקרקעין כדי לקבל העתקים של המסמכים אשר שימשו יסוד לרישום הזכויות במקרקעין. לאחר שבקשות אלה נדחו, הגישו המבקשים ערר לממונה על המרשם והסדר במקרקעין, אשר התקבל באופן חלקי ביום 2.11.2016, ובעקבותיו המבקשים קיבלו את פסק הדין בלבד, ללא יתר חלקי התיק. כמו כן, ביום 17.12.2019 הגישו המבקשים לבית המשפט בקשה לשחזור תיק התביעה, אשר בעקבותיה קיבלו לידיהם ביום 22.4.2020 מסמכים רבים שהיו ברשותו של עו"ד עזגד (אשר נפטר בחודש מרץ 2016). בעקבות זאת, ביום 13.7.2020 התקבלה בקשתם של המבקשים לשחזור תיק המרצת הפתיחה.

6.

ביני לביני, ובטרם קיבלו לידיהם את מלוא מסמכי המרצת הפתיחה, הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (תמ"ש 67063-11-17), במסגרתה נתבקש סעד הצהרתי לפיו חלקה של ברגר במקרקעין שייך ליורשיה. כן עתרו המבקשים לקבלת מסמכים מתיק המרצת הפתיחה ולביטול פסק הדין. ביום 4.3.2018 נדחתה התביעה בשל היעדר סמכות עניינית. ערעור שהגישו המבקשים על החלטה זו התקבל באופן חלקי ביום 18.11.2019, תוך שנקבע כי התביעה נמחקת (ולא נדחית) וכי " פתוחה בפניהם (המבקשים – ע.ג.) הדרך לפנות בהליך משפטי לערכאה המוסמכת, הכל על פי שיקול דעתם " (עמ"ש (מחוזי ת"א) 54392-06-18) (להלן: הערעור בתיק המשפחה )).

7.

על רקע דברים אלו, הגישו המבקשים ביום 6.9.2020 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה לבטל את פסק הדין (להלן: הבקשה לביטול פסק הדין ). בין היתר, נטען שפסק הדין פגום מיסודו, שכן שפרה לא המציאה לידי ברגר את מסמכי המרצת הפתיחה כדין, והאחרונה כלל לא זומנה לדיון בה. בהקשר זה, נטען שהחתימה על אישור המסירה שהציגה שפרה במסגרת הליך המרצת הפתיחה כלל אינה של ברגר, וכן כי המשיבים הסתירו בחוסר תום לב מהמבקשים את מסמכי התביעה ואת פסק הדין, תוך ניצול קשרי המשפחה והאמון ששרר בין הצדדים. כן נטען כי שפרה השתמשה לרעה בהליכי משפט בנצלה את מצבה הבריאותי הירוד של ברגר, אשר לא איפשר לה להתגונן כראוי מפני המרצת הפתיחה. יצוין כי במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, ביקשו המבקשים כי בית המשפט קמא יאריך את המועד להגשתה " מטעמי זהירות וככל שדרוש " (עמ' 1 לבקשה לביטול פסק הדין). בהקשר זה, הדגישו המבקשים כי הם היו רשאים להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין רק לאחר שקנו מעמד לכך בצו ירושה ישראלי על עזבון ברגר – צו אשר ניתן רק ביום 17.11.2019, ולאחר סיום הליכי שחזור התיק לפי ההחלטה מיום 13.7.2020 (להלן: מועד שחזור התיק ).

8.

המשיבים מצידם טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהינתן שזו הוגשה לאחר יותר מעשרים וחמש שנים ממועד מתן פסק הדין, ללא הגשת בקשה מסודרת להארכת המועד, ובלא שהוצג טעם מיוחד המצדיק איחור כה משמעותי. עוד סברו המשיבים כי המבקשים ידעו על פסק הדין תקופה ארוכה לפני שקיבלו אותו בפועל, אך בחרו להימנע מנקיטת פעולות בנושא. המשיבים טענו כי יש למנות את התקופה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין החל ממועד ידיעתם של המבקשים עליו, ולכל המאוחר החל מיום 5.12.2016, עת הם קיבלו את פסק הדין. כמו כן, המשיבים הדגישו שאין אפשרות מעשית לברר את העובדות הקשורות להמצאת המרצת הפתיחה לברגר, הואיל והעדים המרכזיים הלכו לעולמם.

9.

ביום 6.4.2021 החליט בית המשפט קמא כי יריעת המחלוקת תתוחם תחילה לשאלת הארכת המועד להגשת הבקשה בלבד. בהמשך לכך, ביום 31.1.2022 ניתנה החלטתו של בית המשפט קמא, ובה נדחתה בקשת הארכה. זאת, משנקבע כי פסק הדין הומצא למבקשים כדין ביום 5.12.2016, וכבר במועד זה ניתן היה להגיש בקשה לביטולו, אף בטרם שוחזר במלואו התיק. על כל פנים, קבע בית המשפט כי לכל המאוחר היה על המבקשים לעתור לביטול פסק הדין בתוך 30 יום מאז 22.4.2020, עת קיבלו את מסמכי התיק אשר היו ברשותו של עו"ד עזגד, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א

הישנות ).

10.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה מלינים המבקשים על קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה בקשת הביטול הוגשה לאחר חלוף 30 הימים הקבועים בתקנות. לשיטתם יש להתחיל את מניין הימים החל ממועד שחזור התיק ביום 13.7.2020, שכן לפני כן לא היו בידיהם די נתונים לשם פתיחה בהליך לביטול פסק הדין. עוד טוענים המבקשים כי נדרש היה לראות בעיכוב בשחזור התיק, אשר הם סבורים שנגרם בשל התנהלות המשיבים, טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. בנוסף, המבקשים מפנים לפסק הדין בערעור בתיק המשפחה, וטוענים שניתן בו היתר להגשת הליך במסגרת המתאימה, ולחלופין לראות בו החלטה בדבר הארכת מועד. כמו כן, לשיטת המבקשים הצדק מחייב את ביטול פסק הדין, שכן אף המשיב 1 בעצמו היה מודע לכך שהחתימה שמתנוססת על אישור המסירה אינה של ברגר. לבסוף, טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא הגזים בהערכת הנזק הראייתי שנגרם למשיבים ובנוגע למידת הסתמכותם על פסק הדין.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט קמא ובטענות המבקשים, סבורני כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

12.

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו קבועה בתקנה 201 לתקסד"א הישנות (להלן: תקנה 201 ) , אשר הייתה בתוקף בעת הגשת הבקשה לביטול פסק הדין (התקנה המקבילה כיום היא תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). לפי תקנה זו, המבקש לבטל פסק דין שניתן נגדו על פי צד אחד נדרש להגיש את בקשתו בתוך 30 יום מיום שזה הומצא לו. כידוע, ישנן שתי עילות המאפשרות ביטול של פסק דין שניתן במקרה כזה: ביטול מחובת הצדק, אשר יופעל במקרים בהם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורש ההליך, ויגרור ביטול ללא קשר לגוף פסק הדין ולהצדקתו; וביטול לפי שיקול דעתו של בית המשפט, אשר אמות המידה להפעלתו נוגעות לסיבה שבגינה ניתן פסק הדין במעמד צד אחד, וכן לסיכויי ההליך שעל הפרק (רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה , פסקה 5 (8.10.2015) (להלן: עניין עובד ); רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ , פסקה 15 (21.4.2015) (להלן: עניין מאירפלד ); רע"א 6258/19 כהן נ' כהן , פסקה 7 (3.12.2019)). ודוק, סמכותו של בית המשפט לביטול פסק הדין, בהתאם לשתי העילות האמורות, כפופה לסד הזמנים הקבוע בתקנה 201. לצד זאת, תקנה 528 לתקסד"א קבעה כי לשם חריגה מסד זמנים זה, על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד, אשר כוללת בתוכה "טעם מיוחד" שיש בו כדי להצדיק את העיכוב שנפל בהגשת הבקשה לביטול פסק דין (עניין מאירפלד , בפסקה 9; רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני , פסקה 8 (12.9.2017)). על רקע זה, ראוי לציין כי "ככלל, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או אי התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות" (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור , פסקה 3 (2.6.2015); עניין עובד , שם). חרף גישה ליברלית זו, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

13.

הטענות אשר הועלו במסגרת הבקשה שלפניי נטענו בהרחבה גם בפני בית המשפט קמא. בית המשפט דן בטענות אלו ביסודיות, בהחלטה מפורטת המחזיקה 16 עמודים, ולבסוף מצא כי יש לדחותן. קביעות אלו של בית המשפט קמא מקובלות עלי בעיקרן, ולא ראיתי מקום להתערב בהן. בתוך כך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי היה על המבקשים להגיש בקשה סדורה להארכת מועד, ולא להסתפק בשרבוב של אמירה בשפה רפה ו"מטעמי זהירות בלבד", כחלק מהבקשה העיקרית. במסגרת זו, היה על המבקשים לפרט את הטעמים המיוחדים אשר מתעוררים בעניין דנן, ואשר מצדיקים לשיטתם חריגה כה משמעותית מהמועד הקבוע בתקנות.

14.

גם לגופם של דברים, סבורני כי בדין קבע בית המשפט קמא שהמבקשים לא הוכיחו שקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד של למעלה מ-25 שנים, שעה שאף אם תתקבל גרסתם העובדתית ביחס להשתלשלות האירועים, לית מאן דפליג שהם יודעים על קיומו של פסק הדין לפחות מאז חודש דצמבר 2016. על כן, בהתאם לתקנה 201 עמדו לרשות המבקשים 30 יום להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, אשר נמנים ממועד המצאת פסק הדין מלשכת רישום המקרקעין. בהקשר זה, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים שלצורך הגשת הבקשה היה עליהם להחזיק במלוא מסמכי התיק, וממילא יכלו להמשיך לפעול להשגתם תוך כדי בירורה של הבקשה לביטול פסק הדין. כך גם אין בידי לקבל את הטענה לפיה יש לראות בעצם העיכוב בשחזור התיק טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעניין זה, לא למותר להזכיר כי כבר בנובמבר 2017, עוד בטרם היו בידי המבקשים כלל מסמכי התיק, הם הגישו תביעה המבוססת על אותה מסכת עובדתית לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה אף ביקשו, בין היתר, את ביטול פסק הדין. מהגשת התביעה במועד זה ניכר שגם המבקשים עצמם הכירו ביכולתם לפעול למיצוי זכויותיהם ולביטול פסק הדין עוד בטרם הושלם שחזור התיק. כמו כן, יש לדחות גם את הטענה לפיה פסק הדין בערעור בתיק המשפחה סיפק מעין "היתר" להגשת הליכים משפטיים באיחור. פסק דין זה כלל לא דן בטענות המבקשים גופן, וממילא לא בחן האם קמה הצדקה לאיחור שנפל בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. כל שנקבע בפסק הדין הוא כי המבקשים רשאים לפנות בהליך משפטי לערכאה המוסמכת, כמיטב שיקול דעתם. בכך לבטח לא ניתן לראות משום קביעה אופרטיבית כלשהי בדבר הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. לבסוף, בין מועד מתן ההחלטה בערעור בתיק המשפחה (18.11.2019. יום לאחר מתן צו הירושה) לבין מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין (6.9.2020) חלפו למעלה מתשעה חודשים – עיכוב נוסף, אשר לו בוודאי לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת.

15.

להשלמת התמונה אציין כי גם מעבר למשוכה הדיונית בה עסקינן, ניצבו לפניהם משוכות רבות וגבוהות בטרם קבלת הסעד המבוקש על ידם – השבת 1/6 מזכויות הבעלות במקרקעין לבעלותה של ברגר המנוחה, וממנה ליורשיה, שהמבקשים מהווים חלק מהם. כך, למשל, יהיה עליהם לשכנע כי כתב הוויתור עליו חתמה ברגר ב- 21.4.1986 לפני קונסול ישראל בצרפת אינו בר תוקף – וזאת למרות שספק אם יש בראיות עדות לכך שברגר חזרה בה ממנו במהלך חייה (לכך שזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה היא אישית, ועל כן הופכת בלתי הדירה עם פטירת הנותן, ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 572-570 (מהדורה שנייה 2018)).

16.

סוף דבר : הבקשה נדחית. משלא נתבקשו תגובות, אין צו להוצאות.