בש"א 10255/07 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו. בפסק הדין נדונו שתי עתירות שעסקו בקביעת מחיר החיטה המקומית אותו משלמות המבקשות למשיבה 3 על פי תנאי מכרז שפרסם משיב 1, וזאת כתנאי לקבלת רישיון ליבוא גרגירי חיטה מחו"ל. בית המשפט דחה את העתירות, בציינו כי לא מצא מדוע יש להעדיף את מומחי המבקשות על פני מומחי משרד החקלאות. כן לא מצא בית המשפט כי בהחלטתו של משרד החקלאות יש משום סטייה מהותית ממתחם הסבירות, המצדיקה המרת שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקול דעתו של בית המשפט. פסק הדין ניתן ביום 8.10.2007 בהעדר הצדדים. לטענת המבקשות, הוא המוצא לידיהן ביום 16.10.2007.

2.הבקשה שלפניי הוגשה ביום 2.12.2007. נטען בה כי עקב טעות בתום לב של בא-כוח המבקשות, סברו המבקשות כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין הינו 45 יום, וזאת בהסתמך על תקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"ב-2000 (להלן – התקנות). רק כאשר ניסו להגיש את הערעור ביום 2.12.2007, התברר להן כי על פי תקנה 33 לתקנות, המועד להגשת ההליך הינו 30 ימים. טעות זו, כך נטען, הינה טעות סבירה בנסיבות העניין. המבקשות הוסיפו וטענו כי בערעור נדונה שאלה עקרונית בעלת חשיבות לעתיד, הנוגעת לאינטרס קנייני של המבקשות שהינו אינטרס חוקתי. משיבות 1, 3 ו-4 נתנו הסכמתן לארכה המבוקשת.

3.משיבה 2 מתנגדת להארכת המועד. לדברי משיבה 2, העתירות לבית המשפט קמא – בהן קבלו המבקשות על המנגנון הקיים לקביעת מחירה של החיטה הישראלית שקבע משרד החקלאות - הביאו למציאות בה מגדלי החיטה אינם יודעים מה תהא התמורה שתשולם להם בגין היבול. מציאות זו שררה על פני שתי עונות גידול, והביאה לחוסר יציבות מוחלט בענף גידול החיטה. פסק דינו של בית המשפט קמא יצר, כך נטען, וודאות ובהירות בשאלת הדרך לקביעת מחירי החיטה בישראל והביא ליציבות ושקט במערכת. לטענת משיבה 2, משחלף המועד להגשת הערעור ופסק הדין היה לחלוט, היה ברור לה שההחלטה שנפלה אצל המבקשות היא שלא לערער על פסק הדין. נטען כי מתן ארכה יגרום נזק של ממש למגדלים ולשוק החיטים.

4.המבקשות טענו בתגובה כי די בהסכמת המשיבה 1 – הרשות נגדה מופנה ההליך המינהלי - כדי להוביל לקבלת הבקשה. כן נטען בתגובה כי משיבה 2 אינה מייצגת את מגדלי החיטה ועל כן אין מקום לכך שתשמיע טענה בדבר פגיעה באינטרסים של אותם מגדלים. לבסוף שבות המבקשות ומדגישות את הפגיעה הקשה הצפויה באינטרס הקנייני שלהן אם תשלל מהן האפשרות להגיש ערעור על פסק הדין.

5.לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים. ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים" (תקנה 38 לתקנות). טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, חשיבות האינטרס של בעל הדין, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד. בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל.

6.בנסיבות העניין, לא מתקיים "טעם מיוחד" כאמור. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב מאת כניסתן לתוקף של התקנות, אין לראות בטעותן של המבקשות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר בבעלי דין מיוצגים. על כן הטעות אינה עולה כדי "טעם מיוחד". זאת ועוד, יש לזכור כי עד ליום 2.12.2007 לא הודיעו המבקשות לבעלי הדין על כוונתן להגיש ערעור. בחלוף פרק זמן כה ממושך מעת שניתן פסק הדין (ביום 8.10.2007), נוצרה אצל המשיבה 2 ציפייה כי לא יוגש ערעור, הגם שפסק הדין ניתן בהעדר הצדדים. על כן מקובלת עלי עמדת משיבה 2 כי לעת הזו היא ביססה הסתמכות לגיטימית על כך שפסק הדין הינו חלוט. הסכמתם של יתר בעלי הדין למתן ארכה אינה מבססת יסוד להארכת מועד תוך התעלמות מהאינטרס של משיבה 2. יצוין בהקשר זה כי החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006). לא מצאתי גם כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתוספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. מעיון בפסק הדין לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך ועוצמת האינטרס של המבקשות הינם בעלי משקל כה גבוה עד שיש בהם להטות את הכף לטובת היענות לבקשה.

אי לכך, הבקשה נדחית.