בש"א 8492/07 לוקי בניה ופתוח בע"מ נ. אולגה חוא

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 1028/04), שדן בתביעה של המשיבים נגד המבקשת בקשר להסכם למכירת דירה. בפסק הדין נפסק כי המבקשת הפרה את ההסכם בשל איחור במסירת החזרה בדירה למשיבים. נקבע כי הייתה זו הפרה יסודית שזיכתה את המשיבים בביטול ההסכם, וזה בוטל כדין. נוכח ביטול ההסכם, חויבה המבקשת להשיב את הסכומים ששולמו תמורת הדירה וכן לשלם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למשיבים. לעניין ההשבה, בית המשפט קבע כי הואיל והתמורה מומנה בחלקה מכספי משכנתא שנתקבלה מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן – בנק לאומי), תושב התמורה למשיבים, בניכוי יתרת ההלוואות, אותן תשלם המבקשת ישירות לבנק לאומי לשם סילוק המשכנתא, וזאת במקביל להסרת השעבודים והערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין. בנוסף חויבה המבקשת לשלם למשיבים פיצוי בגין הוצאות שכר דירה ובגין עגמת נפש. מפסק הדין עולה כי בנק לאומי צורף כנתבע פורמלי להליך והודיע כי הוא משאיר לשיקול דעת את מתן הסעדים המבוקשים וזאת בכפוף לכך שהמבקשת תסלק את יתרת ההלוואה שניתנה למשיבים במלואה.

2.

פסק הדין ניתן ביום 7.9.2006. הבקשה לפניי הוגשה ביום 10.10.2007. ביני לביני התקיימו הליכים נוספים בין הצדדים, שמן הראוי לפרטם בקצרה. משיבה 1 הגישה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק 02-37593-06-7). במסגרת תיק ההוצאה לפועל הגישה משיבה 1 בקשה להטלת עיקול על כספים של המבקשת המצויים בידי צדדים שלישיים. המבקשת, מנגד, הגישה ללשכת ההוצאה לפועל (ביום 6.9.2007) בקשה בטענת פרעתי, בה העלתה טענות לעניין תשלום החוב הפסוק ולעניין אופן ביצוע פסק הדין. ביום 7.10.2007 הגישה המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להבהרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. בנק לאומי נקט אף הוא הליכים בקשר לכספי המשכנתא. ביום 19.12.2006 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחיפה כנגד המשיבים וכנגד המבקשת. בכתב התביעה נטען כי על אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי וחרף הוראות כתב התחייבות עליו חתמה המבקשת בעת תשלום כספי המשכנתא למבקשת, היא לא השיבה את הכספים לבנק לאומי. בקשת המבקשת למחיקה ולדחייה של ההליך על הסף, שהושתתה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדחתה ביום 20.5.2007. ביום 10.7.2007 קיבל בית משפט השלום את תביעת בנק לאומי, והאחרון פתח גם הוא בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת. המבקשת, מצידה, הגישה ביום 7.10.2007 ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי חיפה.

3.

בבקשה לפניי טוענת המבקשת כי היא מבקשת להגיש ערעור נוכח חיובה על ידי שני בתי משפט שונים בשני תיקים שונים לשלם לאותו נושה אותו הסכום ממש, בכפל. כן נטען כי הסתבר למבקשת לאחרונה כי היא נדרשת בהליכי הוצאה לפועל לפרוע את אותו חוב פסוק, לשני נושים שונים. לטענתה, הצורך החיוני בהגשת הערעור נוצר עם מתן פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה. הכפילות היא שמחייבת, לשיטתה של המבקשת, להעמיד במבחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים מתנגדים לבקשה.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להן, באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של טעמים מיוחדים שיירשמו. טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסיבה בגינה חל עיכוב בהגשת ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

5.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה כשנה לאחר המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא "סיכון כפול" בפניו הועמדה המבקשת נוכח פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בו חויבה לשלם לבנק לאומי את כספי ההלוואה שהעמיד למשיבים כנגד רישום משכנתא על הדירה. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי טעם זה מהווה "טעם מיוחד" כנדרש. ולכך מספר נימוקים. ראשית , התביעה של בנק לאומי נגד המבקשת הוגשה לבית משפט השלום עוד ביום 19.12.2006. ככל שנוצר "סיכון כפול" של גביית החוב בכפל, הוא נוצר כבר אז. יחד עם זאת, המבקשת לא טרחה אותה עת להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. להימנעות זו לא ניתן כל הסבר מצד המבקשת. שנית , לגופו של עניין לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להארכת מועד. מעיון בחומר שלפניי לא נראה, על פני הדברים, כי המבקשת אכן חויבה לשלם את חוב המשכנתא בחיוב כפול. אמנם, החיוב נקבע בשני הליכים שונים, אך מאחר שהתביעה לבית משפט השלום התבססה על החיוב מכוח פסק הדין המחוזי, בו חויבה המבקשת להשיב את דמי ההלוואה ישירות לידי בנק לאומי, לא מצאתי כי נפסק חיוב כפול. ככל שמתקיימים הליכי גבייה כפולים, יש לברר את העניין במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ולא על דרך של ערעור על פסק הדין המחוזי. שלישית , בבקשה שלפניי לא נטען לטעות כלשהי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לא מפורטת בה כל עילה לערעור. לא מובהר במה טעה בית המשפט המחוזי והיכן נדרשת התערבות בממצאיו או בקביעותיו. נראה שלאמתו של דבר, טענות המבקשת מופנות נגד הקביעות של בית משפט השלום בתביעת בנק לאומי. טענות אלה ממילא לא תוכלנה להתברר במסגרת הערעור נשוא הבקשה. במצב דברים זה, גם אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך תומכים בקבלת הבקשה להארכת מועד. רביעית , מהחומר שלפניי עולה כי הטענות שהציגה המבקשת בבקשה שלפניי דומות בעיקרן לטענות שנטענו על ידה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ובהליכים בהוצאה לפועל. אין טעם שאותן שאלות ממש יתבררו בעת ובעונה אחת בפני ערכאות שונות. ברי כי בסופו של יום, אם פסיקת בית המשפט המחוזי בערעורה של המבקשת לא תתקבל על דעתה של המבקשת, תהא פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה, אשר תידון כמקובל. לבסוף , הבקשה הוגשה בחלוף כשנה מתום המועד הקבוע בדין להגשת הליך. המ דובר באיחור משמעותי ביותר. כידוע, ככל שמתארך משך האיחור בהגשת ההליך, כך תהא הנטיה של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד (ראו, בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006). בעריכת איזון בין האינטרסים הנוגעים בדבר, ובכללם אינטרס המשיבים לסופיות ההתדיינות, לא שוכנעתי כי יש מקום להארכת מועד כה ממושכת.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.