בש"א 7600/10 עוזי גולדשטיין נ. פיננשל לוורג' ד.פ. בע''מ

1.

המבקש, המייצג את עצמו, עותר בהליך שבכותרת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.9.2010 (כב' השופטת פלפל, סגנית-נשיאה). בהחלטתו האמורה נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המבקש והורה על ביטול פסק-דינו שניתן במעמד צד אחד, אולם קבע כי המבקש ישלם למשיב, בלי קשר לתוצאות, שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 25,000 ₪ פלוס מע"מ, תוך שהעיר כי "מבחינה מוסרית" נראה כי חובת התשלום צריכה להתבצע על-ידי באת-כוח המבקש דאז.

2.

המבקש עותר לקבלת אורכה להגשת ערעור על ההחלטה האמורה לחייבו בהוצאות. הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי. בבקשה נטען כי נוכח החלטת בית-המשפט המחוזי נגרם נתק בין המבקש לבאת-כוחו. לפי הנטען, המבקש זקוק לאורכה על-מנת למצוא עורך-דין אחר שייצגו בהליך הערעורי. עוד נטען כי מצבו הרפואי של המבקש אינו בטוב, וכי סיכויי ההליך גבוהים. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

ייאמר מיד כי

בנסיבותיו של המקרה דנן, רצונו של המבקש לאתר עורך-דין אחר שייצגו בערכאה זו, בשילוב עם העובדה שהבקשה שלפניי הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי, עשויים היו לעלות כדי "טעם מיוחד" למתן האורכה המבוקשת. אף-על-פי-כן, באתי למסקנה כי אין בידיי להיעתר לבקשה. תחילה יובהר כי החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת אינה בבחינת פסק-דין המסיים את ההתדיינות בין הצדדים, אלא היא בגדר "החלטה אחרת" שכן בקשת המבקש לביטול פסק-הדין התקבלה, וההתדיינות בין הצדדים צפויה להימשך. בהתחשב בכך, הליך ההשגה המתאים הוא בקשת רשות ערעור (ולא ערעור בזכות כנטען על-ידי המבקש).

4.

בהעדר ייצוג למבקש, מוכנה הייתי לראות בהליך שלפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. אף בהנחה שכך, עמדתי הינה כי דין הבקשה להידחות. טעם הדבר נעוץ בהסדר הקבוע בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו ). בהתאם לסעיף 1(8) לצו האמור, לא תינתן רשות ערעור בגין החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין ושיעורם, אשר ניתנה במהלך הליך שטרם הסתיים בפסק-דין. יובהר כי בהתאם לצו הנ"ל, אין בכך כדי לגרוע מזכותו של בעל-דין להשיג על החלטה מן הסוג הנדון במסגרת הערעור על פסק-הדין שיינתן בסוף ההליך המתקיים בין הצדדים בבית-המשפט קמא (ראו: סעיף 2 לצו הנ"ל). ואולם בשלב זה – כל עוד ההתדיינות בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי צפויה להימשך – מורה סעיף 1 לצו כי לא תינתן בגין ההחלטה האמורה רשות ערעור. המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות המקרה שלפניי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור, אם תוגש, הינם אפסיים. מטעם זה אין מקום להאריך את המועד להגשתה (ראו והשוו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)).

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.