פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשג"ץ
6852/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערער:
סיני ליבל
נ ג ד
המשיבים:
1. נציב שירות המדינה
2. היועץ המשפטי לנציבות המדינה
3. עו"ד נגה רובינשטיין
ערעור על החלטת הרשם
גיא שני
מיום 12.9.12
בשם המערער:
בעצמו
החלטה
א.
ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון ג' שני מיום 12.9.2012 בבשג"ץ 6660/12, בה נדחתה בקשת המערער למתן ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף.
ב.
המערער הגיש עתירה (בג"ץ 970/12) ועניינה טענה לפתיחת חקירה פלילית נגד משיבה 3 באשר לכך שניהלה משא ומתן להצטרפות למשרד עורכי דין בעת עבודתה בשירות המדינה ומתוך הפרת חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ"ט-1969. או לחלופין להבהרת הנורמה לעניין כזה באשר לעובד ציבור מכהן. העתירה נדחתה על ידי בית משפט זה בפסק דין מיום 8.7.2012 (מפי השופט, הנדל בהסכמת השופטים ג'ובראן ושהם). ביום 15.7.2012 הגיש המבקש "בקשה למתן החלטה בעניין 'דיון נוסף'", שבה ביקש לקבוע כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף. בבקשה זו לא ניתנה החלטה, שכן לא צורפה לה תגובת המשיבים. יוער כי לטענת המערער, ממרכז המידע נמסר לבא כוחו כי הבקשה נמצאת בטיפול. לאחר שהתברר למערער ביום 4.9.12 כי בקשתו לא טופלה, כיון שלא הוכתרה "בקשה להארכת מועד" ולא צורפו אליה תגובות המשיבים, הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף . בקשה זו הוגשה - באמצעות בא כוחו - ביום 10.9.12, ונטען בה בין השאר כי הבקשה הקודמת מיום 15.7.12 עצרה את מניין הימים.
ג.
רשם בית משפט העליון דחה כאמור את הבקשה. בהחלטתו התייחס הרשם
לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 הקובעת מועד קצר של 15 יום ממתן פסק דין (ולא מיום המצאתו), ולפרשנותה על פי הפסיקה; יסוד הדברים - בשל רעיון סופיות הדיון.
הרשם פסק כי אין בפי המערער הסבר המניח את הדעת מדוע לא הוגשה בקשתו לדיון נוסף במועדים הקבועים בדין. עוד הוסיף הרשם כי פסיקתו של בית משפט זה קבעה, שלעניין הגשת בקשה לדיון נוסף באים ימי הפגרה במניין 15 הימים האמורים, ומשכך הנתיב בו בחר המערער, קרי הגשת בקשה להבהרה - שטיבה אינו ברור - כי ימי הפגרה לא יבואו במניין הימים, ממילא לא היה יכול להועיל לו; זאת מה גם שאין בית המשפט מספק ייעוץ משפטי לבעלי דין. בשולי החלטתו ציין הרשם כי ממילא הסיכוי למתן דיון נוסף במקרה דנא איננו גבוה, משניתן פסק הדין נשוא ההליך פה אחד, ונוכח התנאים שבדין לקיום דיון נוסף, וגם הזמן שחלף, למעלה מחודשיים לאחר פסק הדין.
הערעור
ד.
מכאן הערעור. לשיטת המערער לא טופלה בקשתו הראשונה כיאות על-ידי מדור הקליטה בבית משפט זה, אף שהוא מדור יעיל, והוא לא נענה אם בהחזרת הבקשה, אם בהודעת אי קליטה ואם בדחיה, שאז יכול היה לכלכל צעדיו אחרת. כנטען, הבקשה נרשמה ונקלטה, גם הצדדים האחרים המתינו להחלטה (גורמי המדינה השאירו לשיקול דעת עם שציינו התנגדותם הלכאורית, לגוף הבקשה, והמשיבה 3 התנגדה להן). בנסיבות אלה - כך נטען - היה על הרשם להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף. לשיטת המערער, נוכח חשיבות הסוגיה המהותית שנידונה בפסק הדין נושא הבקשה, יש לאפשר לו להגיש בקשה לדיון נוסף. המערער מלין, בין השאר, על התייחסותו של הרשם לסיכוייה של הבקשה לדיון נוסף, וסבור כי הדבר אינו נדרש לשם הכרעה בבקשה להארכת מועד.
הכרעה
ה.
לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. החלטת הרשם מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה, ולא מצאתי כי נפלה טעות בקביעותיו או בשיקול דעתו. מתחילה לא היה מקום להגשת בקשה להבהרה, נוכח פסיקתו הברורה של בית משפט זה, שלפיה ימי הפגרה יבואו במניין הימים לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף (בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (לא פורסם, 24.1.12 מפי השופט ג'ובראן)). הרשם ציטט את אשר נפסק בבש"א 7155/06 יונה נ' אינסל (לא פורסם), לפיו פרק הזמן הקצר שקבע מחוקק המשנה לעניין בקשה לדיון נוסף ומנייתו מיום פסק הדין "נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (הנשיאה ביניש). בהקשר זה יצוין כי המערער היה מיוצג באמצעות עורך דין, וגם לכך נתן הרשם משקל בהחלטתו, ובדין. זאת ועוד, אין בפי המערער "טעם מיוחד" מדוע לא הוגשה הבקשה לדיון נוסף במועדה; ראו גם בש"א 927/12 עסיס נ' האגודה למען מכבי רמת גן (לא פורסם). איני רואה אף להתערב בקביעתו של הרשם ביחס לסיכויי ההליך, על רקע ההלכה הפסוקה בדבר אמת המידה למתן דיון נוסף. בניגוד לטענת המערער, סיכויי ההליך הם שיקול שאין להתעלם ממנו במסגרת בחינת בקשה להארכת מועד – גם אם אין מדובר בשיקול שאין בלתו. שיקולי סיכוי עולים דרך שיגרה גם בבקשות לעיכוב ביצוע פליליות ואזרחיות; רק לדוגמה בתחום האזרחי, ראו גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 10, תשס"ט-2009) 674 והאסמכתאות שם. ואין כל סיבה, בגדרי השכל הישר, כי לא יובאו בחשבון בבקשה לדיון נוסף. המדיניות השיפוטית במתן דיון נוסף היא מצומצמת במובהק, ראו לאחרונה דנ"א 6230/12 מחקשוילי נ' רשות המסים בישראל (לא פורסם), מפי הנשיא גרוניס, המציין גם (פסקה 3) את היות ההכרעה בהליך נשוא הבקשה פה אחד; כך גם בענייננו. פסק הדין נשוא הבקשה ניתח את הנורמה הרלבנטית (סעיף 43.627 לתקשי"ר) במישור המהותי, וכן נדרש לשיהוי שנפל בהגשת העתירה. גם אם סבור המערער מעבר למקרה דנא, כי יש לחדד את הנורמה בעקבות הערות מבקר המדינה, עמדה שהיא לגיטימית - בלא שאטע מסמרות - יש דרכים לטפל בה, שאינן ההליך הנדיר של דיון נוסף. הסעד החלופי של הבהרת הנורמה הוא נושא ש"מקומו הגיאומטרי" בנסיבות, מכל מקום בשלב הנוכחי, הוא בשיג ושיח עם הרשויות המתאימות.
ו.
איני נעתר איפוא לערעור.
ניתנה היום, ז' בתשרי התשע"ג (23.9.12).
ש ו פ ט