בג"ץ 970/12סיני ליבל נ. נציב שירות המדינה

השופט נ' הנדל:

1.

מונחת לפנינו עתירה למתן צו עשה אשר יורה למשיבים 1-2 ליתן טעם "מדוע לא יורו להעמיד לדין פלילי ו/או לפתוח בחקירה בחשד לביצוע עבירה פלילית" ביחס למשיבה 3. לחילופין מבקש העותר כי המשיבים 1-2 יבהירו "מהי הנורמה המחייבת עובד ציבור מכהן", באשר לקשרי עבודה המתנהלים מול גוף בו מתעתד העובד לעבוד, במהלך תקופת הצינון.

2.

משיבה 3 (להלן: " המשיבה ") כיהנה כיועצת המשפטית למשרד התקשורת החל מיום 20.9.2005 ועד לחודש דצמבר 2011. במסגרת תפקידה עסקה המשיבה בליווי משפטי של הנושאים המוסדרים בידי משרד התקשורת, לרבות יעוץ משפטי לגורמים המקצועיים במשרד בעניין הענקת או שלילת זכויותיהם של גופים המפוקחים על ידיו. בעקבות רצונה של המשיבה להצטרף כעורכת דין וכשותפה במשרד עורכי הדין גולדפרב, הגישה ביום 2.11.2011 "בקשה בהסכמה למתן היתר לפי סעיף 4 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ"ט-1969" (להלן: " חוק הצינון ") לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כוועדה למתן היתרים. למעשה, ביקשה המשיבה לקצר את תקופת הצינון הקבועה בחוק מתקופה של שנה לתקופה של חודש אחד. נציבות שירות המדינה הצטרפה אף היא לבקשה למתן ההיתר, והבהירה כי "אין חשש לפגיעה בטוהר המידות במתן היתר ל[ משיבה ]

לעבוד במשרד עוה"ד לאחר כחודש צינון בפועל". ביום 20.11.2011 הגיש העותר בקשה להופיע בפני הוועדה למתן היתרים, במסגרתה פירט את טענותיו אשר יש בהן, לשיטתו, להצביע לכאורה על הפרת אמונים של המשיבה ביחס לתפקידה. עיקר הטענות עניינן במערכת היחסים אשר נתקיימה לכאורה בין המשיבה לבין משרד עורכי הדין, שעה שהאחרון ייצג חברות סלולאריות שונות בהליכים הנתונים לפיקוחו של משרד התקשורת.

ביום 11.12.2011 ניתנה החלטת ועדת ההיתרים. נקבע כי לאור העולה בבקשה, תפקידה של המשיבה במשרד התקשורת לא היה כזה שמקים עילה מכח תקופת הצינון. הוסף גם כי נוכח תגובת הנציבות ממנה עולה כי משרד עורכי הדין אינו עוסק תדיר בתחום התקשורת – יש מקום לקבל את הבקשה למתן היתר. באשר להתנגדות שהגיש העותר נקבע כי האחרון "לא הציג בבקשתו כל עילה הנוגעת לבקשת המבקשת לפי סעיפים 4(ג)(3) ו-14 לחוק. טענותיו נוגעות להתנהלות משרד התקשורת והתנהלותה של המבקשת בתפקידה בשירות הציבור, אך אינן רלוונטיות למסגרת המשפטית, בה נדונה הבקשה דנן, שכן אין בטענותיו של מר ליבל כדי להצביע על זכות שהעניקה [ המשיבה ] למשרד עוה"ד או כי היתה מוסמכת להעניק זכות כזו או להמליץ לתיתה, כאמור בסעיף 4 לחוק". עוד נקבע כי טענתו של העותר בדבר הודעה לעיתונות שפירסמה המשיבה בדבר הצטרפותה למשרד גולדפרב אינה יכולה לעמוד, שעה שבהודעה הובהר כי ההצטרפות תעשה בהתאם לחוק הצינון, וכי ממילא בקשת מתן ההיתר הוגשה לוועדה בטרם פרסום הכתבה. יודגש כי במצב הדברים האמור, לא מצאה הוועדה לנכון להזמין את העותר ולחקור אותו על תצהירו. מכאן העתירה שלפנינו.

3.

בעתירתו חוזר למעשה העותר על טענותיו לפני ועדת ההיתרים. נטען כי המשיבה ניהלה משא ומתן בדבר הצטרפותה למשרד עוד בזמן שעבדה בשירות המדינה ובכך עברה היא על חוק הצינון. הוסף כי בכך ניזוק האינטרס הציבורי שבשמירת ההפרדה בין כהונתו של אדם כעובד ציבור, ובין העברת ה"נדוניה" לידי גופים פרטיים. כן ציין העותר מקרה בו לטענתו חטאה המשיבה לתפקידה שעה שלא כתבה חוות

דעת בהליך שניהל העותר מול חברות הסלולר.

לטענת משיבים 1-2 יש לדחות את העתירה על הסף. העתירה לא מפרטת את הסעדים הקונקרטיים המבוקשים מבית המשפט, ודי בכך כדי לדחותה. אף לדעת המשיבה יש לדחות את העתירה משהוגשה בשיהוי, בהיותה נעדרת עילה, וכאשר מהווה היא למעשה כתב ערעור על החלטת ועדת ההיתרים שאינה ניתנת לערעור.

4.

עיון בעתירה מגלה כי בפועל מלין העותר על כך שעוד בטרם סיימה המשיבה את תפקידה במשרד התקשורת, החלה בחיפוש אחר עבודה חלופית והגיעה להבנות עם משרד עורכי הדין גולדפרב. העתירה מבוססת בעיקרה על פירסום שהתבצע בעיתון גלובס ביום 3.11.2011, לפיו המשיבה סיכמה את הצטרפותה למשרד עורכי הדין, וזאת בעת כהונתה בתפקיד ציבורי. כלשון העותר: ""התקשרות קונקרטית"

- קודם הפנייה לועדת ההיתרים – כשעובד הציבור מכהן בתפקידו – הינה עילת העתירה" (וראו עמ' 2 לעתירה). במובן זה, נדמה כי העתירה נעדרת עילה. סעיף 43.627 לתקשי"ר מורה כדלקמן:

"(א) עובד אשר שוקל לקבל הצעת עבודה, תפקיד או כל זכות אחרת (להלן – "הזכות") מגורם מחוץ לשירות המדינה ו/או החל לנהל מגעים לקבלת זכות כאמור, ובמסגרת תפקידו בשירות המדינה הוא מוסמך להחליט או להמליץ על הענקת זכות לאותו גורם, או שהוא ממונה על עובד המוסמך כאמור, ידווח לאלתר לממונה עליו וליועץ המשפטי של המשרד אודות ההצעה שקיבל ויימנע מכל טיפול, במישרין או בעקיפין, בעניינו של אותו גורם, אלא אם קבע היועץ המשפטי אחרת, מטעמים שיירשמו;

(ב) עובד שדחה על הסף הצעת עבודה כאמור בסימן (א) לעיל, ידווח על כך לממונה עליו, אשר ישקול אם יש צורך בקבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי של המשרד".

הנה כי כן, אין מקום לומר כי הנורמה הרלוונטית אוסרת על עובד ציבור לקבל הצעת עבודה, ככל שעמד בתנאים דלעיל. ממילא, הנעת גלגלי הליך כאמור יכולה להתרחש רק מקום בו קיבל עובד הצעת עבודה מגורם מחוץ לשירות המדינה, שהרי ללא כן מדובר במקרים היפותטיים.

עוד יודגש כי העותר יוצא בעמ' 22-23 של העתירה נגד הימנעותה של המשיבה ליתן חוות דעת בנושא מתן שירותי רט"ן בחו"ל, וזאת בשלהי שנת 2011, אז התקשרה למעשה

המשיבה עם משרד עוה"ד. ואולם, יש לתמוהה על טענה זו של העותר, שכן האחרון למעשה מלין על סירובה של המשיבה לחוות דעתה בנושאים הקשורים לתחום עיסוקו של משרדה החדש. דהיינו, המשיבה נמנעה מלטפל "במישרין או בעקיפין, בעניינו של אותו גורם". יש בדבר כדי לתמוך דווקא בגישה לפיה לא נפל כל רבב בהתנהגותה של המשיבה.

יתר על כן, דומה כי יש לדחות את העתירה אף בשל שיהוי בהגשתה. כידוע על מנת שייעתר בית משפט זה להעביר החלטה מינהלית תחת שבט ביקורתו, חובה כי העתירה התוקפת את ההחלטה תוגש ללא שיהוי. אמנם, אין בחלוף זמן כשלעצמו כדי לדחות עתירה על הסף בשל שיהוי בהגשתה. רוצה לומר, סדרי הדין בבית המשפט הגבוה לצדק כוללים בתוכם גם גמישות מסוימת ביחס למועד הגשת העתירה. ניתן לומר כי אמת המידה היא "שיהוי ענייני". דהיינו, שאלת השיהוי תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין האינטרסים המנוגדים העולים בגדריו (ו ראו בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים , פ"ד נג( 1)

193, 202 (1999) ; בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון (6.9.2011)). ככל שהעתירה מופנית נגד החלטת ועדת ההיתרים, הרי שהעתירה הוגשה לבית המשפט העליון 52 ימים לאחר מתן ההחלטה. אך לא עסקינן רק בחישוב אריתמטי. נדמה כי עיתוי הגשת העתירה לא היה מקרי, שכן על פי הנטען, באותו היום החלה המשיבה את עבודתה במשרד עורכי הדין. אף אם יילקח בחשבון הזמן אשר נועד ללימוד החלטת ועדת ההיתרים לצורך הגשת העתירה, לא היה מקום בנסיבות העניין להמתין עם הגשת העתירה עד לכניסת המשיבה לתפקידה החדש.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות ובשכר טרחת בא-כוח המשיבים 1-2 ביחד סך של 5,000 ₪, וכן יישא הוא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסכום זהה.