פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בשג"ץ
2379/13 - א'
לפני:
כבוד הרשמת ליאת בנמלך
המבקש:
זוהיר לחאם
נ ג ד
המשיבים:
1. פרקליטות
המדינה -היחידה
לאכיפת
דיני מקרקעין
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה -עירון
3. שריף פואד הנדי
בקשה להארכת מועד
החלטה
1.
בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 6700/10 (כבוד השופטים ע' ארבל, י' עמית וא' שהם) מיום 13.3.2013 בו נמחקה העתירה לאחר שהתקבלה עמדת המשיבים בדיון שנערך באותו היום ונקבע כי העתירה מיצתה עצמה.
על פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות דיון נוסף ) המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הוא בתוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין, ומכאן כי המועד האחרון להגשת ההליך חלף ביום 28.3.2013. הבקשה להארכת מועד, אליה צורפה העתירה לדיון נוסף, הוגשה ביום 3.4.2013, דהיינו באיחור של שישה ימים. בבקשתו טוען המבקש כי סבר שימי פגרת הפסח אינם באים במניין הימים לצורך הגשת ההליך, ומכאן האיחור בהגשתו. לטענת המבקש סיכויי ההליך טובים שכן בית המשפט כלל לא דן בחלק מן הסעדים שהתבקשו בעתירה.
2.
דין הבקשה להידחות.
בית משפט זה עמד לא אחת על כך שימי הפגרה באים במניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף (בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012); בשג"ץ 6852/12
ליבל נ' נציב שירות המדינה , פסקה ה' (23.9.2012) (להלן: עניין ליבל )), ומדובר בדין ידוע ומבוסס. מכאן כי במישור האובייקטיבי טעותו של המבקש אינה בבחינת "[ט]עות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה" (בש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה , פסקה 8 (10.1.2012) (להלן: עניין דון יחיא )). אשר למישור הסובייקטיבי - המבקש אינו מיוצג אך טען כי נועץ בחבר עורך-דין וכי זה אמר לו שימי הפגרה אינם באים במניין לצורך הגשת העתירה. טענה זו נטענה על ידי המבקש בלקוניות ובעלמא, ללא שתמך אותה בתצהיר שלו או של עורך הדין אשר איתו נועץ לטענתו, ואיני סבורה כי בנסיבות אלו ניתן לומר כי המבקש הוכיח שעשה את הפעולות הסבירות הנדרשות מבעל דין לבירור מספר הימים הנתונים להגשתו של הליך ערעורי וכי "עשה מאמץ כן למניעת הטעות" (להלן: עניין דון יחיא , פסקה 8). לא למותר לציין בהקשר זה כי מאופיו המיוחד של הליך הדיון הנוסף - השמור למקרים נדירים וחריגים - נובעת גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת העתירה (ראו למשל בשג"ץ 9099/01
אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 2 (26.12.2001)).
לכך יש להוסיף כי איחור של שישה ימים, ביחס לסד חמישה-עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף, אינו זניח וכי עיון בפסק הדין עליו מעוניין המבקש להשיג מעלה כי על פני הדברים סיכויי ההליך קלושים באשר המבקש עותר לקיומו של דיון נוסף על פסק דין בו נקבע כי העתירה מיצתה עצמה ולא נקבעה בגדרו כל הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, או בשל היותה סותרת הלכה קודמת, מצדיקה ליבון נוסף לפני הרכב מורחב של שופטים (וראו עניין ליבל , פסקה ה').
מן הטעמים האמורים לעיל הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' באייר תשע"ג (30.4.2013).
ליאת בנמלך
ר ש מ ת