בש"א 3991/16 בש"א 3991/16

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 12.4.2016 בע"א 368/15. בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה תובענה שהגיש המבקש למתן סעד הצהרתי לפיו הוא רשאי להירשם כבעל המקרקעין שבמחלוקת.

על פי המצוין בבקשה פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקש בערעור בדואר רשום ביום 25.4.2016; בא-כוח המבקש הודיע לו על פסק-הדין ביום 28.4.2016; ובא-כוחו הנוכחי של המבקש נטל על עצמו את הייצוג ביום 3.5.2016. המבקש הגיע למזכירות בית המשפט להגשת ההליך ביום 15.5.2015, אך באותו היום נמסר לו כי המועד להגשת ההליך חלף. מכאן הבקשה דנן, אשר הוגשה ביום 18.5.2016.

לטענת בא-כוח המבקש אם נמנה את הימים להגשת ההליך למן המועד בו נטל על עצמו את הייצוג או למן המועד בו נודע למבקש לראשונה על פסק הדין, העתירה הוגשה בתוך מסגרת הזמנים הנתונה להגשתה; ומכל מקום אם נמנה את הימים למן מועד ההמצאה, המועד להגשת ההליך חלף ביום 11.5.2016, כך שההליך הוגש באיחור של שלושה ימים בלבד. על פי הטענה יש מקום ליתן ארכה קצרה להגשת ההליך בנסיבות העניין, ובהן - חלופי הייצוג והעובדה שהמבקש אינו דובר עברית ואינו מתגורר בישראל.

2.תחילה אציין כי בא-כוח המבקש נתפס לכלל טעות בכל הנוגע למועד האחרון להגשת ההליך. כאמור, פסק הדין ניתן ביום 12.4.2016. את חמישה-עשר הימים הנתונים להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק הדין יש למנות ממועד הינתנו . לא ממועד ההמצאה של פסק הדין ובוודאי שלא מן המועד בו הוסדר הייצוג. כך קובעת מפורשות הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984, וכך נקבע גם בפסיקה באופן ברור ומפורש (ראו: בש"א 7155/06 בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל

(3.10.2006) (להלן: עניין בן יונה ); בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון , פסקה 5 (1.11.2007) והאסמכתאות המובאות שם); בשג"ץ 4280/16 צדקי מוחמד אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון (26.6.2016)). עוד אדגיש כי במקרה דנן בתוך פרק הזמן של חמישה-עשר הימים חלה פגרת חג הפסח, אולם, וגם כך נקבע לא אחת, ימי הפגרה באים

במניין הימים הנתונים להגשתה של עתירה לדיון נוסף, ועוד נפסק כי הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 אינה חלה בהליך של דיון נוסף (ראו בש"א 6927/11 הוכמן נ' קיבוץ מענית , פסקאות 11 ו- 14 (24.1.2012)).

הנה כי כן, המועד להגשת העתירה חלף ביום 27.4.2016

- כשבועיים וחצי לפני שהמבקש פנה להגשת ההליך לבית משפט זה.

בפרק הזמן אשר חלף עד לפניה לבית המשפט, התגבשה הסתמכותם של המשיבים על כך שפסק הדין חלוט ולא תוגש עתירה לדיון נוסף בו. האם המבקש הוכיח קיומן של נסיבות המגבשות "טעם מיוחד" למתן ארכה והמצדיקות לפגוע בהסתמכות זו?

סבורני, על יסוד החומר שבפניי, כי המבקש לא הוכיח טעם כזה.

3.פועל יוצא של הוראות הדין והפסיקה לעניין מניין הימים להגשת עתירה לדיון נוסף הוא כי מועד ההמצאה של פסק הדין לידי בא-כוח המבקש אינו המועד המשמעותי לענייננו. המועד אשר ממנו יש למנות את הימים להגשה הוא כאמור מועד מתן פסק הדין. רלבנטיות עשויה להיות גם למועד הידיעה על פסק הדין, שכן מקום בו בעל דין לא ידע שניתן פסק דין (או ידע עליו ולא יכול היה לקבל את נימוקיו), עשויות להתגבש נסיבות המצדיקות מתן ארכה (ראו עניין בן יונה ; אולם כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ראו - בשג"ץ 1337/13 תורג'מן נ' משרד הבטחון - רפא"ל (11.4.2013)).

בענייננו המבקש היה מיוצג בערעור. מתרשומת במערכת "ניהול התיקים" עולה כי ביום בו ניתן פסק הדין הודיעה מזכירות בית המשפט לבא כוחו, עורך הדין מטאנס פארס, כי פסק הדין שוחרר לאתר האינטרנט של הרשות השופטת. כלומר, בא-כוח המבקש ידע כי ניתן פסק דין ויכול היה לעיין בו בקלות באתר האינטרנט. אין מדובר אפוא במצב בו בא-כוחו של בעל דין לא ידע על כך שניתן פסק דין או שאין באפשרותו לעיין בו ובנימוקיו.

בהתחשב באמור נדרש היה להבהיר בבקשה מדוע בא-כוח המבקש בערעור הודיע לו על פסק הדין רק ביום 28.4.2016, ואעיר כי טענה זו לא נתמכה באסמכתא או בתצהיר מטעם בא-כוחו בערעור.

עוד אוסיף כי גם אם המבקש עצמו ידע על פסק הדין רק ביום 28.4.2016, יום אחד לאחר שהמועד להגשת העתירה חלף (למרות שטענה זו כאמור לא הובהרה), הרי שגם מאותו שלב לא פעל הוא בזריזות המתבקשת, ופנה לראשונה לבית משפט זה למעלה משבועיים לאחר מכן. לשהוי נוסף זה אין הסבר מספק. בין היתר לא צוין האם בא-כוח המבקש בערעור הבהיר לו את סד הזמנים הרלבנטי; האם נעשה על ידו נסיון לבדוק את הדין החל; ומדוע בא-כוחו הנוכחי לא פנה לבית משפט זה, ולו בבקשת ארכה קצרה, באופן מיידי עת נטל עליו את הייצוג. הצורך בפירוט זה אינו מתייתר הגם שנתתי משקל לטענה כי המבקש - אשר היה מיוצג בערעור ומיוצג כעת -אינו מתגורר בישראל ואינו דובר עברית.

לכל האמור לעיל אוסיף כי קראתי בעיון את פסק הדין נשוא ההליך, ולא שוכנעתי כי פסק דין זה - אשר ניתן פה אחד בידי מותב תלתא - נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים בהם תתקבל בקשה לערוך דיון נוסף בפסק-הדין, וממילא סיכויי ההליך אינם תומכים אף הם בהיעתרות לבקשה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל ובהתחשב בגישה הקפדנית והמצמצמת הננקטת בפסיקה ביחס למתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, כנגזרת של אופיו המיוחד של ההליך, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.